זה יותר מדי, אפילו בשבילי

טוב רק לשם הבהרה, הקטע בפרסי ג'קסון לא כולל את סדרת גיבורי האולימפוס אבל כן כולל את סדרת משפחת קיין שבה רמזו על קיום המחנה, כן אני יודעת שקצת דבילי זה מה יש.

נ.ב כתוב את השמות של המקומות כדי שיהיה ברור מתי קופצים לדמויות אחרות שלא קשורות, שלא יהיה מבלבל מדי. קריאה מהנה :-)

-האולימפוס-

"איימי, צאי החוצה, תחיי, תתאהבי, אל תישארי ככאן כול החיים שלך", הפצירה בה אפרודיטה בפעם האין ספור. "אין לי מה לעשות בחוץ, כאן לפחות אני יכולה לעשות משהו", ענתה איימי וחזרה לספר שלה. "אילידה ואודיסיאה" הכריזה הכריכה ביוונית עתיקה. אפרודיטה התרחקה מאיימי באיטיות חזרה לענייניה אך עדיין חשבה שאיימי מבזבזת את חייה לריק.

"אמיליה", שמעה איימי קול דק ומצמרר, "אמא", ענתה איימי כשהיא סוגרת את הספר שבידיה ומישירה מבט אל הקשת בענן ובה פניה של אימה שנוצרה מולה. "לא חזרת הביתה אתמול", ציינה אימה. "אני באולימפוס ואחרי זה אני הולכת לבקר במחנה החצויים", הודיעה איימי. פעם, כשעוד הייתה נערה משפט זה היה מעורר בה מעט רגשות אשם אך כעת היא בן אדם מבוגר, היא לא חייבת לאימה שום דבר.

"ראש לשכת ההילאים היה פה, גם הפרופסור ללחשים בהוגוורטס, נרילקס, ואפילו אבא שלך. את לא יכולה פשוט להתעלם מהחיים, את יכולה להצליח ואת חייבת להתחיל, אחרת לעולם לא תגיעי לשום מקום", גערה בה אוליביה. "אני צריכה ללכת אמא, ביי", הכריזה איימי וחתכה בידה את תמונתה של אימה ואת הקשת בענן איתה. "תודה רבה איריס", סיננה איימי מבין שיניה והתרוממה מהדשא עליו ישבה.

איימי ירדה במעלית ויצאה מבניין האמפייר סטייטס והחלה ללכת לאורך הרחוב עד שהגיעה לסמטה ריקה מאדם. איימי הביטה בטינופת שדבקה ברצפת הסמטה וחשבה לעצמה כמה דליי מים דרושים כדי לנקותה.

היא שלפה את המחרוזת הדקה שלה עליה התנוסס חרוז יחיד, בניין האמפייר סטייטס וסביבו באותיות יווניות שמות הנופלים בקרב הנורא להצלת האולימפוס. זה היתה הפעם היחידה בה לקחה איימי חלק מהמחנה, בשאר הפעמים היא סתם ביקרה וטיווחה בין העולמות.

איימי הביטה באחד השמות שבקצה החרוז, למעשה השם הופיע רק על החרוז שלה שכן היא חרטה אותו בעצמה. "מישל דז'רדן", הנופל היחידי מהצד השני, האחד שדחה את הקץ די זמן כדי שגיבורי מחנה החצויים יוכלו להציל את החצי הזה של העולם.

"נראה לי שאני אבקר קודם אותם", מלמלה לעצמה איימי בעודה מתעתקת לתוך האחוזה שעל גג המחסן בברוקלין.

-מחנה החצויים-

הוא שיסף את יד בובת הקש וזינק מיד אל הבובה הבאה. אנבת' הביטה בו בחיוך בעודו ממשיך לשסף בובות אימונים, היא ידעה שזה כלום בשבילו אך היה זה מנחם לראות ששום דבר לא השתנה, טוב כמעט שום דבר. "מוח אצה, אתה מתכוון ללכת לאכול היום או מה?" צעקה אליו אנבת' בחיבה, פרסי כיווץ את החרב שלו חזרה לעט והלך באיטיות אל אנבת' מקצהו האחר של המגרש. "איך את?" הוא שאל בחיבה, טוב, אולי כמה דברים השתנה, פרסי הצעיר מעולם לא היה טוב כול כך במילים.

"אני בסדר, אנחנו רעבים, נכון?" אמרה אנבת' והחליקה את ידה על בטניה הבולטת מעט. פרסי חייך ונשק לשפתיה. "אז בואו נלך לאכול", הכריז פרסי והשניים יצאו מזירת הלחימה בחרב.

חדר האוכל הפתוח היה רועש, אבל רועש בצורה עליזה, כעת היו שם הרבה יותר שולחנות מלפני 10 שנים והשולחנות היו גדולים יותר אך אף אחד כבר לא טרח לשבת לפי השולחנות, אולי רק הקטנים.

הרעש העליז היה לבין בית במחנה החצויים זה זמן רב, מדי פעם קרו אסונות, בעיות, חצויים מתו, אלים כעסו, אך בלי זה מחנה החצויים לא היה מחנה החצויים כי אם רק מחנה קיץ לילדים מופרעים.

אחת הסיבות לאותו רעש עליז היו הבוגרים שבמחנה, מאז שחצויים הובאו למחנה בעודם צעירים וניתנה להם היכולת להילחם על חייהם אורך חייו של חצוי ממוצע עלה ובוגרים רבים המשיכו לבקר, פרסי ואנבת' היו הנאמנים שבהם והמוערצים שבהם. הם היו ממש אלים עבור החצויים הצעירים.

"אנבת' ". צילו של כירון כיסה את השולחן עוד לפני שקולו נשמע. "התלווי אלי לרגע לבניין המרכזי, אל תדאגי, שום דבר רציני", הוא אמר אך נראה שאיש לא באמת מאמין לו, איש מלבד אנבת' עצמה שידעה שכאשר אין "שום דבר רציני", כנראה שהוא הולך לקרות אחר כך אז יהיה עוד זמן להיבהל.

"מה רצית כירון?" שאלה אנבת', הבטן שלה עוד כרכרה, בעיקר עכשיו כשאכלה בשביל שניים. "את מכירה את הנערה שמבקרת כאן מדי פעם, זאת שמתאכסנת בחדר האורחים?"

"כן, למה באמת היא לא ישנה בביתן של ההורה האולימפי שלה?" שאלה אנבת' כאילו הייתה זאת הפעם הראשונה בה שאלה עצמה את השאלה הזאת. "זה די מסובך, בואי שבי", אמר כירון והם התיישבו על הכיסאות שמסביב לשולחן. "שמה הוא אמיליה ואמא שלה היא מכשפה", פתח כירון, למראה מבטה המזועזע של אנבת' מיהר להבהיר את עצמו. "זה אומר שהיא שייכת לסוג אנשים שמכנים את עצמם קוסמים, הם מסוגלים לעשות קסמים בעזרת שרביטים ו... די עונים על הסטיגמה שיש לבני התמותה. אך לא זה הקטע המעניין". למילים הייתה השפעה מיידית על אנבת', היא נדרכה מיד.

"יותר מאל אולימפי התאהב באמא שלה אך היא אישה קשה להשגה, אבל ביחד הם הצליחו לפתות אותה".

"ביחד? איך הם יכולים לפתות אותה ביחד?" שאלה אנבת' בבלבול. "הם יצרו גוף משותף, כך ש-"

"שיש לה יותר משני הורים", אמרה אנבת' בהבנה. "מי ההורים שלה?" הפעם השאלה הייתה קצת יותר קלילה. "תנחשי", אמר כירון והמבט בעיניו הסביר הכול, "שלושת הגדולים, כמובן".

הפרק הקודם