אזקבאן
מדי פעם חלף סוהרסן ליד תאו, עוצר כדי להתענג על היאוש הסורר בסביבה. אבל גרייבק לא היה מיואש. לא, לא מאז שהוא מצא את זה.
זה היה שם, חיכה בתוך מחילה שכוסתה בפינת חדרו. לקחו לו שנים לחפור את הבטון המכסה את הפינה החלולה. כל לילה הכוח של זה שיגע אותו. אבל הוא ידע שזה שם.
הוא הרגיש שזה שם.
לאנשים אחרים לא היה צורך בזה. אנשים אחרים לא היו יודעים מה זה. אבל כל איש זאב ידע מה זה. במשך שנים, מהרגע הראשון ששמע על זה, הוא חיפש. אך אף אחד לא ידע כלום. רק גרייבק הצליח למצוא מידע על זה.
והוא סוף סוף מצא את זה. כן, מכל האנשים תאבי הידע והכוח, גרייבק הוא זה שמצא את זה.
והלילה, זה יעזור לו לברוח.
הוא הרגיש את זה נח בכיס שלו. כל הדמנטורים אשר הסתבבו בחוץ לא הפריעו לו. הוא רק חיכה בשקט.
פתאום, הוא הרגיש כאב בכל גופו. כאב רב יותר מהרגיל. "זה בגלל זה." הוא חשב.
אבל הכאב לא הפריע לו. כי עכשיו, הוא יברח מכאן. וברגע שהוא יברח מכאן,
עלייתם של אנשי הזאב תתחיל.
|