מתאחדים מול אויב חדש

עקב קריסת האתר, הפרק העשירי נמחק, למזלי. זה היה יכול להיות גרוע בהרבה. היו כאלה שכל הפיק נמחק להם. אז הנה הפרק העשירי שכבר העלתי לפני קריסת האתר. 
אשח אם תגיבו.  הצעה/בעיה/שאלות/סתם בא לכם לבקש המשך תיבו!
תהינו!

פרק 10
סיידי

סיידי הייתה עקשנית. לפעמים היא שיגעה אפילו את עצמה. אחרי ששלושת הימים של אנוביס עברו, ו-וולט חזר, היא לא דיברה איתו. היא התחמקה ממנו, השתדלה לא להישאר איתו לבד ודיברה איתו רק כשהיה נחוץ, ועוד אנשים היו לידה.
היא הייתה עקשנית ומעצבנת, היא אפילו הודתה בזה בינה לבין עצמה.
אבל חודש עבר, והיא לא יכלה להמשיך כך. צריך להתמודד עם בעיות, לא לברוח מהן. הם השלימו, אבל חלק קטן בסיידי עדיין כעס עליו, בלי שום סיבה הגיונית נראית לעין. שלושה חודשים עברו וסיידי כבר התרגלה לשלושה ימים האלה שבהם אנוביס מופיע.
היא שנאה שכל הבנות מתחילות לפלרטט איתו, אבל היא ראתה שהוא מנפנף אותן בעדינות ושולח אליה מבט תמים. אותו מבט שבניגוד לרצונה היה חודר לליבה וממיס את הכל.
סיידי טיילה עם וולט ליד הנהר. הם היו מוכנים לשינוי שלו. הכל קרה כמו בפעמים הקודמות, הם התפורר למיליון חלקים, שהתחברו להיות אנוביס.
"מה הולך סיידי?" הוא קם בקלילות.
"בני אדם בעיקר, אבל גם חיות." ענתה בציניות.
"אני אוהב כשאת צינית." ציין ונישק אותה נשיקה חפוזה על השפתיים. הם הלכו אל זירת האימונים. הם ראו שקליאו מתאמנת עם פרסי.
במהלך שלושת החודשים האחרונים בהם שהו שבמחנה החצויים, הם למדו כמובן להילחם בסגנון הישן. קליאו התבררה כמוכשרת מאוד, ופרסי ציין אותה לשבח. היא תמיד אמרה שלמדה להילחם בחרב עוד לפני זה, וזה לא כזה סיפור.
פרסי היה היחיד שהחזיק מעמד מולה, די בקלות. אחרי הכל הוא היה הלוחם בחרב הכי טוב זה שלוש מאות שנה.
סיידי התרשמה ממנה מאוד. היא עצמה בקושי החזיקה מעמד נגדה חמש שניות וכבר סיידי הייתה מוצאת את עצמה על הרצפה, כשהחרב של קליאו מכוונת על ליבה.
באיזשהו שלב הכל התהפך, וקליאו לימדה את סיידי איך להילחם בחרב. הדבר פגע במעט בכבודה של סיידי, אבל היא התגברה על זה. או לפחות זה מה שאמרה לעצמה.
סיידה לא הצליחה להילחם. החרב תמיד נשמטה מידה, והתעצבנה מעט. היא התעצבנה עוד יותר כשראתה שקרטר כן מצליח, אבל גם הוא לא ברמה כזו כמו של קליאו.
קרטר לא קינא בה, סיידי ידעה. הוא מעריך אותה על שהצליחה לעקוף את מוריה, אבל סיידי לא ממש אהבה את המשפט 'התלמיד עקף את מורו' אלא אם היא  התלמיד.
סיידי יצאה מזירת האימונים, כשהיא טיפונת כועסת והלכה ליער. באמצע היא שינתה כיוון והחליטה ללכת למגרש הכדורסל שהוא היה ריק, לשמחתה. היא כדררה, וקלעה סלים ופרשנה את המשחק הדמיוני שיצרה במוחה.
"והיא מכדררת את הכדור אל עבר הסל, מתחמקת משחקנים של הקבוצה השנייה. איזו הצלה! היא מכדררת, נעמדת מול השער, זורקת את הכדור... סל! כן גבירותיי ורבותיי, סיידי קיין קלעה שוב! מצב הנקודות עומד על 30-0 לסיידי קיין."
היא המשיכה לשחק ככה המון זמן. היא ראתה שהשמש כבר שקעה, אבל המשיכה לשחק.
"והיא מכדררת, מתקרבת אל הסל. עוקפת כמה שחקנים-"
"אבל השחקן הדגול ביותר חוטף לה את הכדור!" קטע אותה אנוביס וחטף את הכדור. "כן גבירותיי ורבותיי, הכדור נתלש היישר מהידיים המוכשרות של סיידי קיין! אנוביס רץ אל השער, עוקף את סיידי קיין, זורק את הכדור וקולע! האם זה כוכב חדש במשחק? בהחלט!" אנוביס חייך מול פרצופה הזעוף של סיידי. הוא זרק לה את הכדור והיא תפסה אותו והחלה לכדרר אותו בעצבנות.
"למה את ככה?" שאל באי נוחות. היא הרימה אליו מבט כעוס, אבל בתוכה היא בכלל לא הרגישה כועסת. היא ממש אהבה את זה שדאג לה, אבל כשמצב הרוח שלה היה מחורבן, היא תמיד הוציאה אותו על האנשים שאהבה. לכן היא התרחקה מהם. למה הוא לא הבין את הרמז ועקב אחריה?
"עזוב אותי וֹובִּיסְ. אין לי מצב רוח." היא התיישבה על הכדור והשעינה את ידיה על כף ידה. אנוביס התיישב לידה.
"ווביס?" שאל בחיוך ממזרי.
"אתה מעדיך אַנוֹלְטְ?"
"בואי נישאר עם ווביס." גיחך.
"מה אתה רוצה? אני כבר לא יודעת איך לקרוא לך." היא חייכה גם היא והשפילה את מבטה. הוא הניח את ידו מתחת לסנטרה והרים אותו כך שתיאלץ להסתכל עליו.
"היי, מה קרה?" סיידי הסתכלה עליו, בעיניו החומות המרגיעות בצבע שוקולד.
"פשוט, אני מתגעגעת לתלמידים בבית בברוקלין, לבסתת, להורים שלי, שכבר מלא זמן לא ראיתי אותם." אמרה ונאנחה.
משהו מאחורי אנוביס תפס את עיניה. היא הביטה בדמות המתקדמת אליהם. סיידי קמה ממקומה, שלפה את שרביטה וכיוונה אותו לדמות. היא כמעט פוצצה אותה, אבל אז ראתה שזה ליאו.
"פרסי... בואו... אוויר..." אמר בהתנשפות. סיידי משכה בכתפיה והלכה לראות במה מדובר.
כשהגיעו לבניין הראשי, הם ראו את פרסי, אנבת' וניקו מביטים בדבר מה לא מובן. היא התקדמה וראתה פנתר שחור. הוא כל הזמן הצביע עם ראשו אל היער, ונראה לחוץ מאוד. עשר דקות עברו, ושום דבר לא קרה.
"שלחתי את ליאו לקרוא לאחד מכם. הגריפון מנסה להגיד לנו משהו." לחש לה פרסי. סיידי גלגלה עיניים.
"אז למה לא אמרתם לי קודם?!" התעצבנה, שאפה אוויר והניפה את שרביטה. סיידי לא הייתה בדיוק הטיפוס הסבלני (בלשון המעטה) והיא התעצבנה על העשר הדקות שגזלו מחייה.
"מדו." אמרה כמעט בלחישה. ההירוגליף של לדבר בער מול עיניהם ונעלם. פרסי וניקו נראו מבולבלים. סיידי כמעט קרסה על הרצפה, אבל אנבת' איזנה אותה.
"עכשיו כולנו מדברים מצרית עתיקה." הסבירה סיידי ופנתה אל הפנתר. "תתחיל לשפוך, אין לנו עוד הרבה זמן." הפנתר ניער את ראשו והתעשת.
"ישנתי ביער, כשמשהו פגע בגופי." התחיל הגריפון. "התעלמתי, אבל אז אלומת אור התקרבה אליי. ולא הבנתי, אין אור בחלק הזה של היער. ראיתי נערה. היא חַבְרָה אליי, קראה לי פאבלו וליטפה אותי. אני אוהב את השם הזה." גרגר הפנתר.
"מי נותן כזה שם?" מלמל ליאו.
"דיאנה." אמר הפנתר וכיווץ את עיניו באיום. סיידי ראתה בזווית עינה את גופו של ניקו מתקשח, כמוהו גם פרסי. "מישהו בא, נער. הוא העיף אותי מבלי לגעת בי, כמו קסם. הוא דיבר עם דיאנה, וראיתי שהיא ממש לא אוהבת אותו. ראיתי פחד בעיניה. ואז הוא-הוא-הוא-" הפנתר התבלבל. הוא ניסה שוב, אבל נשמעה רק שאגה.
"תעשי שוב את הקסם הזה!" צעק פרסי. הוא היה נסער, סיידי ראתה. גופו התקשח ורעד, ידיו נקמצו לאגרופים ובעיניו בערה דאגה מהולה בכעס.
"אני לא יכולה, מאגרי הקסם שלי נגמרו. אם אנסה שוב, אני עלולה להישרף." מלמלה. אנבת' הושיבה אותה ופנתה לטפל בפרסי הנסער.
גופו רעד בלי שליטה.
"אנחנו חייבים לחפש אותה!" הוא ניסה להתקדם אל עבר היער, אך אנבת' עצרה אותו.
"אין טעם. בטח לקחו אותה, אבל אנחנו נמצא אותה, אני מבטיחה לך." אנבת' חיבקה אותו והרגיעה אותו. סיידי ראתה את ניקו יושב שפוף על סלע, מחזיק את פניו בידיו.
"זה הכל באשמתי." מלמל. סיידי לא ידעה על מה הוא מדבר. ניקו קם בפתאומיות.
"אני הולך לישון." הודיע. סיידי צפתה בו מתרחק אל עבר הביתנים. היא ידעה שהוא באמת הולך לביתנים, אבל היא ידעה גם שהוא לא יישאר עוד הרבה.

הפרק הקודם		הפרק הבא