אליזבת מאלפוי

תודה רבה לכל התגובות על הפרק הקודם! לא ציפיתי שהוא יהיה אהוב כל כך... אז הנה הפרק התשיעי, שדי נהניתי לכתוב אותו, אבל הוא משתווה בכלל לפרקים הבאים באים. 
מקווה שתיהנו! 

פרק 9
על הדשא הרך

"גם אוליבר פה?" קראה אליזבת בהפתעה כשראתה את אוליבר בביתה הצנוע של רינה. הסלון היה גדול ומרווח, הספות בצבע שחור, ושקעים רבים נראו בהם, כאילו הרבה אנשים מרבים לשבת שם. מהסלון היה מעבר פתוח למטבח, וגם מסדרון שמוביל לחדרים.
אוליבר לבש בגדי מוגלגים, ג'ינס ארוך וכהה וחולצה כחולה מכופתרת. בשיערו החום היה כמה טיפות ג'ל לשיער מוגלגי.
"את לא חייבת להישמע כל כך שמחה." הוא אמר בפרצוף נעלב.
"לא התכוונתי לזה ככה." צחקה אליזבת. באותו רגע אמא של רינה – לונה – נכנסה לסלון. אליזבת התפלאה לראות כמה רינה דומה לאימה. לונה הייתה אישה גבוהה מאוד, עם שיער בלונדיני ארוך וחלק, בדיוק כמו של רינה. חזותה הייתה יוצאת דופן. היה בה משהו מסתורי ולא מובן.
"הגעתם! אז את אליזבת? שמענו עלייך הרבה." אמרה לונה. אליזבת הנהנה במבוכה.
"מותק." היא פנתה אל נוויל. "אתה זוכר שקבענו ללכת לחברים מחר?" הבעתו של נוויל הייתה אטומה לגמרי.
"הא?" הוא פלט.
"אתה לא זוכר שאמרתי לך? מחר הולכים אל הארי וג'יני. הרבה זמן לא ראינו אותם." היא הניחה את ידיה על מותניה.
"אם בהרבה זמן את מתכוונת לשבוע." הוא מלמל.
"גם רון והרמיוני יהיו שם." היא אמרה.
"אנחנו הולכים לחדר." הודיעה רינה וגררה את אליזבת ואת אוליבר המופתעים לחדר. כשנכנסו רינה סגרה את הדלת. החדר נראה כמו חדר של כל מתבגרת טיפוסית. הספרייה הייתה יחסית מסודרת, ועל הכוננית הונחו ספרי הלימוד. על הקיר היו כמה פוסטרים של שחקנים. הם נעו בתמונותיהם ועשו הצגות וסצנות דרמתיות. בפינת החדר ניצב ארון גדול ושחור. הקירות היו צבועים בצבע לבן. אליזבת פתחה את פיה אבל רינה דיברה לפני שהספיקה להגיד משהו.
"לפני שתתפרצי עליי, אני חייבת להגיד שלא ידעתי שמחר אנחנו יוצאים אליהם. תחשבי על הצד החיובי: גם רוז תהיה." רינה אמרה במהירות. אליזבת סגרה את פיה ונאנחה.
"אנחנו נתחמק ממנו. אל תדאגי." אמרה רינה.
"אנחנו?" היא שאלה בלחש.
"אני, את ורינה." הצטרף אוליבר לשיחה. אליזבת חיבקה אותם.
"תודה חברים." היא לחשה.

  למחרת, רינה העירה את אוליבר ואת אליזבת בדרך מיוחדת. היא לקחה משפך ושפכה על שניהם מים כשהיא צורחת: "יורד גשם! יורד גשם!" הקפיצות של שניהם הצחיקו אותה. 

"למה עשית את זה?" צרחה אליזבת.
"גם זה מצחיק, וגם כי זה יכריח אתכם להתקלח. אני מדברת בעיקר עליך אוליבר, אתה מסריח." היא הרימה את ידה אל אפה וניערה את ראשה ופרצה בצחוק גדול.
"אם אני מסריח אז אני מתקלח ראשון." הכריז. "רק איפה זה?" הוא אמר במבוכה אחרי שחשב על זה קצת.
"זה או לתת לך להיות ראשון במקלחת, או לקחת את דבריי מחדש." רינה שקלה את האפשריות. "כשאתה יוצא למסדרון, דלת שנייה מימין. בארון יש מגבות וקח איתך בגדים להתלבש שם."
"אני אנסה לא לקחת את זה באופן אישי." צחק והלך למקלחת. אליזבת צפתה באוליבר המתרחק, ואז נתנה לרינה הבעת שאלה.
"זה היה חד פעמי שהוא ישן איתנו באותו החדר. פשוט לקח קצת זמן לסדר לו את החדר של אח שלי. המטורף הזה פוצץ את החדר!" צחקה רינה, כנראה כדי להסוות את המבוכה שלה. אליזבת ישבה על המיטה.
אחרי שאוליבר סיים להתקלח רינה הלכה. אוליבר התיישב על המיטה השנייה מול אליזבת.
אחרי זמן קצר רינה הגיע. אליזבת הלכה להתקלח. כשהיא סיימה, היא התלבשה באמבטיה, כמו חבריה. היא תהתה אם לאסוף את השיער או להשאיר אותו פזור. היא החליטה להשאיר אותו פזור, ולקחת קוקייה על ידה למקרה שתרצה לאסוף את אותו. היא ענדה את שרשרת הדולפין שהורידה לפני שנכנסה למקלחת והסתכלה במראה. בהשתקפות שהיא כל כך שונאת. היא לבשה חולצה לבנה שרשום עליה !TDG בשחור וג'ינס.
כשנכנסה לחדר, ראתה את אוליבר ואת רינה בתחרות מבטים. היא עברה בניהם והפריעה להם.
"אלי." רינה עשתה את עצמה כועסת.
"רק עזרתי לך לצאת מההיפנוזה." אמרה אליזבת בנימה תמימה.
"אני מניח שאפשר לוותר לה הפעם רינה." אמר אוליבר באדישות, שלא החזיקה הרבה מעמד אחרי שהבנות התפוצצו מצחוק.

 כשאליזבת נכנסה לבית בליווי של אוליבר, רינה והוריה היא ראתה פרצופים שהסתכלו עליה בחיוך. לא חיוך רע, חיוך טוב. כמו ביום שמוינה לגריפינדור. היא חייכה בחזרה בביישנות. היא בחנה את הבית. מהדלת נכנסו אל הסלון הגדול מאוד. היו שם המון ספות בצבע אדום, בניהם שולחן גדול עשוי עץ כהה. מצד ימין הייתה דלת למטבח. מצד שמאל היה מעבר פתוח ולחדר האורחים, ובאמצעו מדרגות לקומה השנייה. מאחורי המדרגות היה מסדרון גדול שהוביל לעוד חדרים. אליזבת המשיכה לסקור את הבית הגדול בעניין, עד שמשהו קטע את מחשבתה. 

"רינה, אני חייבת אותך שנייה." רוז הופיעה פתאום כמו משום מקום ולקחה את רינה הנבוכה שניסתה להתנגד, ללא הצלחה מרובה.
"אל תדאגי. אני פה." הרגיע אותה אוליבר. הם הלכו לחצר. היא הייתה די שקטה, לא היה שם אף אחד. זה היה בדיוק מה שהם חיפשו.
"היי, אוליבר נכון?" נער ג'ינג'י הופיע פתאום משום מקום. הוא לבש גלימה של הוגוורטס. נמשים רבים עיטרו את פניו, וחיוך שובב התנוסס בכבוד על פיו. "אני כריס. אתה בא ממשפחה של מוגלגים, נכון?" שאל ישר.
"אה, כן. זו בעיה?" אליזבת לא הצליחה להבין מה נימת קולו של אוליבר אמרה; היא הייתה בלתי קריאה.
"לא, לא. קניתי טלפון מוגלגי ואין לי מושג איך לעבוד איתו, קיוויתי שתוכל לעזור לי." הוא אמר, תוך כדי מניח יד אחת על כתפו של אוליבר והתחיל ללכת לכיוון הבית, מרחיק אותו מאליזבת ההמומה.
אחרי כמה רגעים של קיפאון מהלם, אליזבת הבינה שהיא לבד. היא התחילה להתהלך לבדה, שקועה במחשבות. היא חשבה על משחק הקווידיץ', על העובדה שיש מישהו שרוצה לפגוע בה, אי שם בחוץ.
"אז עזבו אותך לבד מאלפוי?" קול הקפיא את אליזבת והיא נעצרה.
'הייתי צריכה לדעת.' היא חשבה. אליזבת המשיכה ללכת יותר מהר.
"הי, הי, הי, חכי!" ג'יימס רץ מולה וחסם את דרכה. "אני רק רוצה לדבר." אמר. הוא לבש גלימה בצבע כחול כהה שפס ירוק נשזר לאורך קצה הגלימה. שיערו השחור היה פרוע כתמיד ועיניו התכולות בצבע הים הרגוע הביטו בה בתקווה.
"ואני לא! אפשר לעבור בבקשה?" ג'יימס נענע בראשו לשלילה. אליזבת גלגלה עיניים וניסתה לעקוף אותו מימין, אבל הוא זז הצידה כדי לחסום אותה.
"אוף, זוז כבר פוטר!" היא קראה בזעם וניסתה לזוז לצד שמאל, אבל הוא שוב חסם אותה.
"נכון שרינה ואוליבר אמרו לך שעדיף שאני לא אעזור לכם?" הוא שאל, מבט נחוש בעיניו.
"לא. אני זו ששכנעה אותם שלא תהיה איתנו." היא אמרה בקרירות שליווה מבט בוז כחול כסערה. ג'יימס הופתע, ואליזבת ניצלה את זה.
היא ניסתה לעבור אותו, אבל הוא היה מהיר יותר ממה שציפתה, ותפס בידה בחוזקה. היא דחפה אותו בידה השנייה וג'יימס נפל. אבל הוא החזיק עדיין בידה, וגרר אותה למטה יחד איתו. היא נפלה על הדשא הירוק והרך לידו.
'טוב זה לא היה הרעיון הכי חכם' היא חשבה במרירות וניסתה לקום אבל ג'יימס גהר מעליה והצמיד את ידיה לאדמה. היא לא יכלה לזוז.
היא נאבקה בו כמה דקות, עד ששריריה התעייפו והיא הפסיקה להאביק, מרגיעה את שריריה. חזה עלה וירד במהירות, מעיד על נשימותיה המאומצות.  
"תעזוב אותי!" היא נאבקה בו שוב וניסתה להשתחרר מאחיזת הברזל שלו, אבל לשווא.
"כשתגידי לי את הסיבה." הוא אמר ונעץ בה מבט ארוך.
"אני לא חייבת לך הסברים." היא אמרה בכעס.
"אה, באמת? גם כשזה קשור אליי?"
שניהם הביטו זה בזה במבטים עקשניים במשך כמה שניות, או דקות, אליזבת לא ידעה כבר מה ההבדל. סנטימטרים ספורים מפרידים בין פניהם.
"אני לא סומכת עליך." היא אמרה בלי לחשוב פעמיים. אליזבת לא הצליחה לקרוא את עיניו. הן היו חסרות הבעה. היא שנאה כשהוא היה עושה את זה.
ג'יימס הרפה קצת ואליזבת הצליחה להשתחרר מאחיזתו. היא קמה במהירות. ג'יימס נעמד גם כן, אבל איחר את המועד. אליזבת כבר רצה והוא לא היה יכול להדביק אותה. אז הוא עמד שם, משפיל את ראשו אל הדשא, והביט בשקע שהשאירו שם.

הפרק הקודם		הפרק הבא