אליזבת מאלפוי

 היי! אתם יודעים, היום פתחתי את העמוד של הפאנפיקים, כמו בכל יום רגיל. ולהפתעתי, 'אליזבת מאלפוי' עמד במומלצים! 
אתם בטח יכולים רק לדמיין את התרגשותי הרבה מהעניין! אז החלטתי לפנק אתכם בעוד פרק, מוקדם יחסית. 
סליחה שהוא יצא קצר, אבל הפרק הבא בהחלט מפצה על זה!
מקווה שתהינו!
ואל תשכחו להגיב!
אבל יותר חשוב להינות מהפרק... 

פרק 12
קרירות במעלה הזרוע

השעה הייתה שעת לילה מאוחרת, ואליזבת הייתה בטוחה שאין אף אחד בחדר מועדון מלבדה. היא התכרבלה בכורסא שלה מול האח. הכל היה שקט. היא בהתה באח, בלהבות המרקדות. בדיוק כשעיניה התחילו להעצים, לפתע היא שמעה קולות.
"אתה בטוח שראית פנים?"
"כן."
"זה מוזר מאוד." אליזבת שמעה שני קולות. והיא ידעה למי הם שייכים.
"באותו רגע חשבתי על אימי. אני כמעט בטוח שזה קשור. חשבתי על היום שבו קיבלתי את המכתב שהיה רשום בו שאימי היא בלטריקס לסטריינג'." אליזבת קפאה.
"אוי לא." היא לחשה.
"מה זה היה?" קרא ג'יימס. הוא הסתובב בחדר המועדון עד שלבסוף מצא אותה יושבת בכורסא.
"מה את עושה פה?" הוא שאל בכעס, אבל אליזבת יכלה לראות באור המעומעם של האח את לחייו מאדימות מעט.
"זה ציבורי. פעם הבאה תהיה בטוח שאין אף אחד בחדר לפני שאתם מדברים על דברים כאלה." היא אמרה ופנתה אל כריס. "תברח." היא אמרה.
"למה שאני אברח?" הוא שאל בכעס, אבל אליזבת קראה בעיניו סקרנות, ופחד. שיערו הג'ינג'י נראה אדום עוד יותר באור האש.
"כי אמא שלך מחפשת אותך. היא הייתה אצלנו. וכן ג'יימס, אבא שלי גירש אותה, אחרי שהיא אמרה שהיא תחפש אותך, ותנסה להרוג אותי על הדרך." היא אמרה בקלילות לפני שג'יימס יספיק להגיד משהו. היא סיפרה להם את הסיפור.
"סיפרת את זה למישהו אחר?" הוא שאל. אליזבת הנידה בראשה לשלילה.
"רק לרינה ולאוליבר." היא אמרה בשקט.
"זה לא טוב." מלמל ג'יימס. "ומה עם פרופסור אריסטל?" על זה לא הייתה לה תשובה.
למחרת אליזבת סיפרה לרינה ולאוליבר על השיחה עם כריס וג'יימס. הם הגיבו באופן רגוע, אבל אליזבת ידעה שמבפנים הם נסערים בדיוק כמוה.

חודשיים עברו. מזג האוויר הנעים הוחלף בחורף ושלג. הקור פשט לכל מקום, ואימוני הקווידיץ' נהיו קשים יותר ויותר, עבור כולם. 

אליזבת הצליחה. היא ניצחה את המחלה, אבל התהליך שעברה יישאר איתה לנצח. הקשיים נפלו עליה. גופה כאב, היא לא הצליחה להתרכז בלימודים או באימוני הקווידיץ'.
'מתי זה ייגמר?' היא הייתה שואלת את עצמה, ותמיד גם עונה: 'בקרוב'. אבל 'בקרוב' סירב להגיע.
אליזבת הלכה עם שני חבריה הטובים. עיניה היו חסרות הבעה, בשביל לא לחשוף את הכאב שפעם בתוכה.
"אפשר להיות בהפסקה הזו לבד?" היא אמרה לאחר מחשבה קצרה. היא אמנם אמרה את זה בנימת שאלה, אבל שלושתם ידעו שזו דרישה. היא גם הניחה שרינה ואוליבר יכולים לקחת חופשה קצרה מהשמרטפות הבלתי פוסקת שלהם עליה. רינה ואוליבר הסתכלו עליה בהפתעה.
"אבל-" התחילה רינה למחות אבל אליזבת קטעה אותה.
"אני צריכה להיות לבד." אמרה בעקשנות. היא לא אמרה 'אני רוצה להיות לבד', כי זה לא היה נכון, היא רצתה את תמיכתם. אבל הצורף גבר על הרצון.
רינה ואוליבר הנהנו בחוסר רצון, מבינים. הם הסתובבו והלכו לחדר המועדון. היא בהתה בהם, רואה שהם עושים את כל מאמציהם לא להביט לאחור. היא בהתה בהם עד שחלפו בפנייה ונעלמו מעיניה.
אליזבת הלכה למדשאות. הן היו ריקות, כי היו מכוסות שלג והיה קר מאוד, אבל זה לא הפריע לאליזבת. היא הלכה עד שהרגישה שהיא רחוקה מספיק. היא התיישבה על השלג ליד אחד העצים, ובכתה. בכי תמרורים אומלל. היא פרקה מעליה את כל העול שהכביד עליה בחודש האחרון.
היא מחתה דמעה קטנה מפניה, ואז שמעה תזוזה מאחוריה. היא סובבה את ראשה בחדות. לא היה שם אף אחד. היא חזרה להביט בשלג הצח. היא העבירה את ידה החשופה על השלג וחשה קרירות נעימה עולה בזרועה.
היא שוב שמעה משהו זז, הפעם בבירור. היא הסבה את ראשה לצד השני ולא ראתה אף אחד באופק.
לכן הופתעה כשהמכה הגיעה.  

הפרק הקודם		הפרק הבא