כאשר הגיעה שעת ארוחת הערב, שירן שמה לב שדראקו חבוש בידו. היא ידעה שזה מה שיקרה, אבל עדיין זה הפתיע אותה כל פעם מחדש שהיא יודעת מה יקרה. לפתע דראקו קם ויצא מהאולם. שירן הייתה מופתעת. זה לא הופיע באף מקום, חשבה לעצמה. היא שמה לב שדראקו הסתכל עליה, אבל לא חשבה שיש קשר לעובדה שהחזירה לו מבט. המבט שנתנה בו היה ארסי, ולחלוטין לא נעים.
"אין לי מצב רוח להתעלל בכם" אמר דראקו לשירן, רון, הארי והרמיוני. "אבל אני בכל זאת אספר" "עוף מפה, מאלפוי!" הפטירה שירן בכעס. "בכל אופן" אמר, מנסה לעצבן את שירן. "אבא שלי ציווה לשלוח את בקביק לשפיטה". הוא חייך. "תראה, מאלפוי, אתה יודע שאנחנו יודעים את זה כבר" אמרה לו שירן, תוך כדי שהיא קמה. "מיסטר אבא-שלי-יתן-לי-את-הראש-של-בקביק" היא אמרה, מחכה אותו חיקוי לא מוצלח במיוחד. "חה, חה, חה" אמר, "וזה נכון". "פשוט תלך, דפקט" אמרה שירן. "אוקיי" אמר בכעס ברור למדיי. והסתלק משם .
דראקו הרהר בארועי היום. הוא הבין כבר מזמן שהוא מרגיש אחרת לגביי שירן. היא כבר לא סתם אחת. הוא הניד בראשו בעצב שנזכר בימים שהיו ידידים. ואז היא גילתה שאבא שלו הוא אוכל מוות האמת, וזה לא רק שקר של הספרים. ומאז הם לא דיברו. הוא רצה לחדש את זה- כלומר את הקשר- בכל ליבו, אבל היא סרבה. היא ממש שנאה אותו על זה שאבא שלו משרת את וולדמורט.
שירן נזכרה במה שהיה פעם- הכוונה לקשר בינה לבין מאלפוי- וגעגועים תקפו אותה לשנייה. שנייה אחת בלבד. הרי היא והוא לעולם לא יוכלו להיות יחד- בייחוד כאשר הוא יהפך כמו אביו ויהיה חלק מהריגת דמבלדור, כי זה יהיה בעזרת השרביט שלו. וגם המשימה שלו. אביו הוא אוכל מוות וזה בלתי נמנע שדראקוו לא ייהפך כזה ביום מין הימים. היא ידעה שהיא עומדת לבכות שנזכרה בדמבלדור צונח אחרי שקרן אור ירוקה פגעה בו.
|