ימים של חשכה

 תודה מקרב לב לכל מי שהגיב D: אני אקח לתשומת ליבי את ההערה על התיאורים; בפרקים הבאים אני אתאר טוב יותר את הדמויות המשניות.

איילת - אני לא רוצה לנטוש את כוכב השחר, אבל כרגע אין לי מספיק השראה כדי להמשיך לכתוב אותו. אני ממש מקווה שהמוזה תחזור, כי תכננתי המשך מפורט לסיפור.

קריאה מהנה ^^

פרק 2

זמן ארוך

"תסלח לי..."

ג'יימס לקח נשימה עמוקה בניסיון להרגיע את עצביו המתוחים בעוד קוסם בגלימה ומצנפת נדחק על פניו בהמון. נמאס לשמוע את גינון הנימוס הזה בעודו ממתין למעלית שתיקח אותו למשרדו. כולם עמדו שם, צפופים כמו סרדינים – מה הטעם לבקש סליחה בכל פעם שרצית לגרד את הגב?

הוא התחיל להתחרט על רצונו להגיע לעבודה מוקדם באותו הבוקר. הוא לא זכר מתי בפעם האחרונה הגיע בשעה מוקדמת כל כך; זו לא הייתה בעיה בשבילו להגיע בשעה הגיונית יותר, היות והיה לו משרד פרטי בתוך לשכת ההילאים.

הוא תמיד נהנה מהחופש הזה יותר מכל דבר אחר בתפקיד שלו – זה ולנסוע לבדו במעלית בבוקר, בלי צורך להידחף לתוכה עם כל שאר העובדים במשרד הקסמים. אבל בשבועות האחרונים הוא כבר לא הצליח לישון עד מאוחר, שלא לדבר על להירדם בכלל. הוא קיווה שחזרה לתפקוד מלא בעבודה תפתור את הבעיה המטרידה הזו.

"התולעת המשכימה קום היא שנתפסת על ידי הציפור."

ג'יימס הסתכל מעבר לכתפו, עייפות של לילה כמעט נטול שינה הופכת אותו לאיטי. "זה לא, 'הציפור המשכימה קום היא שתופסת את התולעת'?"

"לא במקרה שלך," אחיו של ג'יימס הקניט אותו, מתקרב ונעמד לצידו בתוך ההמון.

אלבוס היה צעיר מג'יימס בשלוש שנים, אבל בדרך כלל נראה מבוגר ממנו. הוא היה נמוך ממנו ולא חסון כמוהו, ובשיערו החום שהגיע כמעט עד כתפיו היה פס כסוף שמסגר את פניו. הוא היה מגולח, שפתיו וגבותיו דקות, וסנטרו ואפו, שעד לפני כמה שנים נראו כשל ילד, כאילו הבשילו.

ג'יימס פלט צחוק מריר. "זה משעשע. כמה ימים לקח לך לחשוב על ההברקה הזו?"

"חשבתי עליה כבר מזמן, פשוט אף פעם לא ראיתי אותך פה לפני שמונה וחצי בבוקר. מה המאורע?"

"אין מאורע," ג'יימס שיקר, מסתכל על המעליות בציפייה שאחת מהן תיפתח. "יש לי קצת ניירת, זה הכל."

אלבוס הרים גבה. כולם ידעו שג'יימס משאיר את הניירת למזכירה שלו ומבצע כמעט אך ורק ראיונות ועבודת שטח.

סורגי הזהב של המעלית הקרובה נפתחו בקול צלצול ושני האחים נדחקו פנימה. ג'יימס בירך והנהן אל כמה עובדים שהכיר, סופג את מבטי הסקרנות והחמלה שלהם ומשתדל להחליק אותם מעליו. כעת הוא הצטער שלא טרח להתגלח או לגהץ את הגלימה שלו.

"לפחות אתה לא מריח כמו וויסקי- אש," אלבוס לחש באוזנו כאילו קרא את מחשבותיו.

"שתוק," ג'יימס סינן ומרפק את הגבר הצנום בצלעותיו. אלבוס מעד ונתקל בקוסם מגודל מהמחלקה לספורט קוסמים, זה תקע בו מבט זועם. אלבוס מלמל התנצלות מנומסת עד שהוא הפסיק להסתכל עליו.

הנסיעה הייתה מאד לא נעימה. המעלית התנדנדה בתוך הפיר ולג'יימס לא היה היכן להיאחז. החלל היה צפוף וחנוק במיוחד, והמזכירים שריחפו במעגלים מסביב למנורה גרמו לו לחשוב על אוכלי נבלות. הוא תהה האם גם בגיל 25 הוא יכול פתאום לגלות שהוא סובל מפחד ממקומות סגורים, כי הוא התחיל להרגיש לחץ מוזר בחזהו.

בקרים כאלה גרמו לו להרגיש אומלל. הם גרמו לו לרצות להתפטר ופשוט ללכת הביתה.

לבסוף המעלית עצרה בקומה שלו והוא יצא כאילו הוא בורח ממשהו. הוא סב כדי לזרוק לאלבוס מילת פרידה והופתע לגלות שהוא הולך אחריו.

"המשרד שלך לא פה," ג'יימס אמר לו.

"תודה על המידע החיוני, סייעת לי מאד," אלבוס השיב בסרקסטיות, צועד לצידו במסדרון הראשי לכיוון לשכת ההילאים.

"אתה רוצה לבקר את אבא? כי אני לא חושב שהוא פה היום – "

"לא. אני הולך למשרד שלך."

"למה?" ג'יימס שאל בחשדנות. אומנם הוא ואחיו היו יותר חברים מאשר יריבים בימים אלה (אם כי היריבות ביניהם מעולם לא נעלמה באמת), אבל הם לא נהגו לבלות ביחד בשעות העבודה.

"כי אני רוצה לשתות קפה," אלבוס השיב כאילו זה היה הדבר הטבעי ביותר בעולם.

"אין לך קפה במחלקה?"

"למען האמת, לא. אחד הניסויים שביצענו השתבש אתמול ו... בוא נאמר ששום דבר אכיל שהחזקנו שם כבר לא עומד בקריטריון הזה."

ג'יימס חשב שזה תירוץ קצת מפוקפק אבל שתק. הוא לא התיימר לדעת מה באמת עושים במחלקת המסתורין. במפגשים משפחתיים הוא נהג להקניט את אלבוס ולומר לכולם שאפילו הוא, שעבד שם כבר כמעט שלוש שנים, לא יודע מה עושים שם.

הם פנו אל מסדרון צדדי צר וחשוף, לא אופייני לחללים הרחבים והמפוארים של משרד הקסמים, ומשם אל גרם מדרגות קצר שבסופו דלת עץ חבוטה ומיושנת למראה. לוחית ארד שהוצמדה אליה הצהירה שזה היה משרדו של, 'ג'יימס ס. פוטר – חוקר פרטי למקרים חריגים מטעם לשכת ההילאים'.

מאחורי הדלת היה חדר קבלה צפוף ספון עץ עם דלפק רעוע וכמה כיסאות. מאחורי הדלפק ישבה מכשפה צעירה עם שיער מטופח שהייתה עסוקה בניסיון לצבוע את הציפורניים שלה בעזרת כישוף, יצור שכלל לא התאים לחלל המיושן והמוזנח קלות בו ישבה. כשג'יימס נכנס היא עטתה חיוך יפה ומתחנחן.

"בוקר טוב, אדון פוטר," היא אמרה במתיקות מוגזמת.

"בוקר טוב, ננסי," ג'יימס השיב במתינות, מתאמץ מאד לחייך, וחמק במהירות לתוך משרדו. אלבוס הלך בעקבותיו, וג'יימס חש את המבט שהוא תקע בו אפילו כשעמד בגבו אליו.

"זה נמוך, אפילו בשבילך," אלבוס טען ברגע שהדלת נטרקה מאחוריו. הוא נשען עליה, משלב את זרועותיו. "ג'יימס, אשתך עזבה אותך לפני בקושי חודש – "

"היא לא אשתי," ג'יימס חתך אותו בעצבנות. הוא ידע שזה יבוא, וזה הרגיז אותו. הוא לא יכול היה לנהל שיחה בימים אלה בלי שמישהו יזכיר לו ברוב טובו את העובדה הצורבת שעכשיו הוא לבד.

אלבוס נתן לו מבט נוזף. "כבר לא, מן הסתם. אבל הבחורה הזאת בקושי בגיל של לילי – והיא עובדת בשבילך, בשם מרלין."

"זה גיל חוקי," ג'יימס השיב בקוצר רוח, מודע לכך שזה דבר נוראי לומר. הוא התחיל להעסיק את עצמו בהכנת קפה כדי להרגיע את הדחף לתת לאלבוס אגרוף בפרצוף. "וזה קרה רק פעם אחת. אין לזה משמעות."

"לא נראה שזה מה שהיא חושבת," אלבוס אמר בקודרות אבל הרפה מהנושא, פונה אל החלון הצר והבודד שבמשרד, זה נתן נוף פינתי אל האולם המרכזי של משרד הקסמים.

ג'יימס הדליק את האח הקטנה שבמשרדו והניח מעליה את הקומקום, מתחיל להכין את הקפה לו נזקק מאד. השתיקה הטרייה הלמה את מצב רוחו, ובו בזמן נוכחותו השקטה והרצינית של אחיו ניחמה אותו מעט. עם אלבוס הוא היה יכול להיות בטוח שהוא לפחות לא ינסה למלא את השתיקה עם שאלות כמו האם הוא בסדר או מה אפשר לעשות כדי לעזור לו.

הוא היה שבור כשאנג'י עזבה אותו, אבל הוא עדיין לא חשב שזה נותן תירוץ לכל הסובבים אותו להתנהג כאילו הוא זקוק לעזרה. הם היו נשואים בסך הכל שלושה חודשים לפני שהיא ארזה את התיקים שלה. אנשים לא הבינו שהעובדה שהיא עזבה, או זה שהוא כנראה לעולם לא יראה אותה שוב, לא היו מה שהדיר שינה מעניו או דחף אותו למצוא נחמה בטיפה המרה. הם לא הבינו שהוא לא התגעגע, הוא לא ערג אל האישה לה קרא אשתו. יותר מכל דבר הוא שנא את הבדידות, ואת הידיעה שייקח הרבה זמן עד ששוב ימצא מישהי שבאמת תפיג את הבדידות הזו. מישהי שתוכל להתמודד איתו. מישהי שהוא יוכל לשכנע את עצמו שהוא אוהב.

הוא הסתכל בהשתקפותו במראה שמעל האח לאור הלהבות. המראה כמעט זעזע אותו. כתפיו הרחבות היו שמוטות, שיערו השחור היה מוארך ולא מסורק, סנטרו לא מגולח בעליל, שפתיו יבשות וסדוקות ועניו הכהות שקועות מעייפות. בקושי ניתן היה לזהות שהוא למעשה גבר נאה, אפילו כשהתאמץ מאד לחייך את חיוכו המקסים והמפורסם.

"קיבלת איזה תיק מעניין לאחרונה?" אלבוס דיבר אל החלון, צופה בקוסמים והמכשפות המתרוצצים על רצפת השיש הירוקה כמו נמלים פעלתניות.

"בכלל לא," ג'יימס השיב, מוזג את הקפה השחור הרותח לשני ספלים. "לפני כמה ימים קיבלתי קריאה דחופה של לקוחה. מסתבר שהחתול שלה נעדר כבר שבועות והיא חושבת שהוא נחטף על ידי כת של סוגדים לכוחות האופל."

"וזה היה נכון?"

"מצאתי אותו בפחים כמה רחובות מהבית שלה. מסתבר שהוא הקים משפחה."

"זה קורה גם לטובים ביותר," אלבוס אמר בגיחוך, מקבל את הספל המהביל מאחיו. "לא לזה ציפית כשאבא נתן לך את המשרה הזאת, אה?"

שתיקתו הקודרת של ג'יימס הייתה התשובה הבהירה ביותר לשאלה הרטורית הזאת.

כשהתחיל את לימודיו באקדמיה להילאים חלומו היה להתקבל ליחידה המובחרת של לשכת ההילאים, בה אביו שירת לפני שהפך לראש המחלקה. הטובים שבטובים. הוא באמת ובתמים האמין שיש לו את מה שדרוש כדי להגיע לשם, וכך גם כל חבריו ללימודים ולאחר מכן בלשכת ההילאים. אבל היכן שהוא במהלך הדרך הוא סטה, התחיל להראות עניין גדול יותר בפיצוח תעלומות מאשר בביצוע מבצעים חשאיים ומסוכנים. לפני שהוא הבין מה קורה אביו הציע לו לקבל את המשרד של החוקר הראשי של הלשכה, זה פרש לגמלאות באותה שנה, והוא הסכים ללא היסוס. זו הייתה משרה יחידה במינה. אבל עכשיו, עומד דחוק במשרד הצפוף העמוס מדפים מלאים ניירת חסרת תוכן, הוא הצטער על הבחירה הזו.

"מה איתך?" ג'יימס הפנה את נושא השיחה לאחיו. "עובד על משהו מעניין לאחרונה?"

"לא משהו מסוים. אני עורך מחקר על שיקויים מורכבים כדי להוכיח את חוסר החשיבות של צורת הבחישה ברקיחה – "

ג'יימס פלט פיהוק עוצמתי, קוטע את אחיו. "אתה יודע, שכחתי שאתה משעמם," הוא אמר, לוקח לגימה ארוכה מהספל שלו ומסתכל דרך החלון.

עניו של אלבוס הצטמצמו. "שכחתי שאתה חסר מוח."

ג'יימס גיחך, מקרב את הספל לשפתיו בשנית. "חלש, אל. חלש."

"תחשוב שוב," אלבוס השיב בערמומיות.

ג'יימס לא הבין מה כוונתו עד שלגם מהקפה וירק אותו בחזרה לספל בגועל, מגלה שהוא הפך לבוץ.

אלבוס צחק בחדווה, ורק אז ג'יימס הבחין שהוא מחזיק את שרביטו צמוד לרגלו.

"מי משעמם עכשיו?"

ג'יימס ירק את שאריות הבוץ לספלו, הניח אותו על מדף קרוב ושלף את שרביטו בזריזות. הוא כיוון קללת רגליים מרקדות אל אחיו מטווח אפס, אבל אלבוס נתן קפיצה אחורה וחמק ממנו. ג'יימס כיוון קללה נוספת שפספסה את ראשו של אלבוס בקושי.

"אתה חלוד, אחי," אלבוס אמר לו בלעג.

ג'יימס רק חייך. אלבוס לא ציפה שהקללה תפגע במראה שמעל האח ותחזור לפגוע בו מאחור. רגליו התחילו לרקד ללא שליטה וספל הקפה שלו נפל והתנפץ על רצפת העץ.

ג'יימס צחק, צופה באחיו רוקד סטפס במרכז המשרד שלו. אלבוס התעשת לאחר כמה שניות וביטל את הקללה. כשג'יימס רק המשיך לצחוק הוא קילל אותו, אבל הוא חמק בחינניות והביא לכך שארגז מלא מסמכים שניצב מאחורי ראשו התפוצץ. הוא השיב אש, אבל אלבוס השיב את הקללה שלו על מסלולה בתנועה קלה של פרק ידו; הקללה של ג'יימס חזרה ופגעה בפרק ידו, גורמת לו לסנן בכאב ולשמוט את שרביטו. אלבוס ניצל את הפתעתו כדי לקלל אותו שוב, אבל ג'יימס נפל על הרצפה וחמק מהקללה בשנית. אז הוא נתן זינוק קדימה ותקף את אלבוס, אוחז במותניו ומניף אותו מעבר לכתפו ללא קושי מרובה. אלבוס, שתמיד היה נמוך ורזה לגילו, גם בגיל 22, הונף ללא קושי על ידי אחיו החזק ממנו ופגע ברצפה בגניחת כאב, שרביטו נשמט מידו. ג'יימס ניצל את חולשתו כדי לכרוע מעליו וללכוד את צווארו באחיזה ממנה הוא לא יכול היה להשתחרר.

"תודה בזה," הוא אמר לו בחדוות ניצחון. "אני ניצחתי. תגיד את זה."

"לעולם לא!" אלבוס התמרד בקול צרוד, מתאמץ ללא תוצאות להשתחרר מאחיזתו של ג'יימס.

"תודה בזה!"

"אהמ..."

שני האחים הרימו את מבטיהם כמו זוג ילדים אשמים שנתפסו על חם, דבר שלא היה רחוק במיוחד מהמציאות; שניהם היו שרועים את הרצפה במצב של היאבקות, זרועו של ג'יימס נעולה סביב צווארו של אלבוס, ששיערו נפל וכיסה את פניו.

בפתח החדר עמדה המזכירה ארוכת הרגליים של ג'יימס שנראתה נבוכה למדי לנוכח המצב בו תפסה את המעסיק שלה, ומאחוריה אישה נוספת. האישה הזו הייתה גבוהה, אצילית, לבושה שמלה אפורה מיושנת מהודקת במותניים אך צנועה במיוחד. מעליה היא לבשה מעיל גשם שחור וכובע משי עם הינומה שחורה מתחרה שהסתירה את פנייה, כשם שהייתה אלמנה באבל.

"אדון פוטר, גברת בלפייר הגיעה לראות אותך," המזכירה אמרה לג'יימס במבוכה.

"גברת בלפייר?" ג'יימס פלט לפני שהספיק לחשוב, השם לא מוכר לו.

"כן. היא קבעה פגישה לפני כמה שבועות. רשמתי את זה ביומן שלך."

"אה... כן, כמובן." ג'יימס העמיד פני נזכר. רק באותו רגע הוא הבין איך המשרד שלו נראה; ארגזים שבורים על המדפים, גיליונות קלף חרוכים מתעופפים מסביב ושני ספלי קפה מנופצים על הרצפה.

הוא שחרר את אלבוס וקם על רגליו, מרים את שרביטו. אלבוס עשה את אותו הדבר, מסדר את שיערו ומיישר את גלימתו כאילו לא התגלגל על הרצפה עם אחיו לפני רגע.

"יום טוב," הוא אמר בנימוס ויצא מהמשרד, משאיר את ג'יימס להתמודד עם המצב המביך לבדו, לא מבלי לשלוח לו חיוך ערמומי מאחורי גבה של גברת בלפייר המסתורית, שעמדה שם בשתיקה מוחלטת.

"ובכן... תכנסי," ג'יימס אמר בחוסר נוחות גובר. "תודה לך, ננסי."

ננסי המזכירה הסתכלה פעם אחת בין ג'יימס לבין גברת בלפייר לפני שיצאה, סוגרת אחריה את הדלת. ג'יימס תיקן את הנזק שנגרם למשרד בהינף שרביט ואז הציע ללקוחה לשבת.

הוא בכלל לא זכר שהייתה אמורה להיות לו פגישה באותו היום; הוא היה שקוע מידי בחייו האישיים מכדי לתת מבט מעמיק ביומן שלו. מקלל את עצמו על כך בסתר ליבו הוא התיישב במושבו שמאחורי שולחן הכתיבה הרעוע, מול גברת בלפייר.

היא ישבה זקופה, ידיה עטויות הכפפות נחות על ברכיה. ג'יימס ניסה להבחין בפנייה מעבר להינומה השחורה אבל לא הצליח, מבין שהבד מכושף כך שלא יהיה ניתן לזהות את האישה שמאחוריה בשום צורה. זה עורר את חשדו. אסור היה להיכנס למשרד הקסמים עם פריטים מהסוג הזה – איך היא עשתה את זה?

היו רק שתי אפשרויות. או שהיא חמקה על פני אנשי האבטחה מבלי שירגישו בה, או שהיא הייתה אישה מספיק חשובה על מנת לקבל אישור מיוחד לעטות פריט קסום כזה בתוך משרד הקסמים. כך או כך זה הפך אותה למסקרנת ומסוכנת במיוחד.

"ובכן, גברת בלפייר," הוא פתח, לוקח גיליון קלף נקי ועט נוצה ומניח אותם מולו על השולחן. "איך אני יכול לעזור לך?"

"לא יהיה צורך לרשום דבר בשיחה הזו," היא אמרה לו, קולה מרפרף וחסר צורה כמו ערפל בזכות ההינומה המכושפת. "אני מבקשת דיסקרטיות מוחלטת."

מעט מופתע, ג'יימס הסיט את הקלף הצידה. הוא הניח את מרפקיו על השולחן במקום. "בסדר. אני מקשיב."

גברת בלפייר הרימה את ההינומה. הפנים שמאחוריהן היו חיוורות, אציליות, צורתן חזקה וברורה. העניים הקבועות בהן היו בצבע כחול כהה, מוקפות ריסים בלונדיניים. השיער הזהוב שלראשה היה אסוף בפקעת הדוקה, נותן לצווארה ולפניה חסרות הפשרות את כל המרחב הדרוש להן על מנת להפעיל את כוחם המרשים, שהיה כמעט מרתיע.

ג'יימס זיהה את הפנים האלה מייד, כאילו לא עברו שבע שנים מאז שראה אותן לאחרונה. כמעט כאילו ציפה לראות אותן מאחורי ההינומה הזו.

"טארה..."

"ג'יימס," היא אמרה לו, כמעט ברכות, מאבדת מעט מהרשמיות שבקולה העמוק. "אני מצטערת על החשאיות. אסור שאף אחד מלבדך יראה אותי פה."

ג'יימס לא הצליח לדבר. הוא לא חשב על טארה כבר הרבה מאד זמן. במשך כמה שנים אחרי טורניר הקוסמים המשולש היא עדיין ישבה בראשו באופן קבוע, צופה בו בכל פעם שהכיר בחורה חדשה, מכאיבה לו. אבל עם הזמן זיכרונה גווע, התעמעם.

הוא חשב שהוא נעלם, שהוא כבר לא בדיוק זוכר את מראה פניה, אבל כעת הבין שהוא מעולם לא באמת שכח אותה. היא הייתה שם תמיד, מחכה. מחכה ליום בו יתראו שוב... כל הזיכרונות שלה במדי אקדמיית דורמשטנג האדומים; כיצד הוא התייסר בכך שלא הצליח להזמין אותה לנשף חג המולד. כיצד היא הצילה את חיו בתוך הריסות הארמון העתיק. כיצד היא התרחקה ממנו, הקסם האפל בו השתמשה מפריד ביניהם כמו חומה. החרטה על פניה כשהוא הבין שהיא שיתפה פעולה עם אוכלי המוות שניסו להרוג אותו.

ולמרות זאת הוא מעולם לא האשים אותה. למרות זאת הוא אהב אותה כפי שמעולם לא אהב אף אישה שהייתה יכולה להיות שלו...

אבל זה היה בעבר. הוא הספיק להכיר נשים רבות מאז שהבין שלא יראה את טארה סולגיב יותר לעולם. הוא הספיק להתחתן, להתגרש... והינה, בדיוק כשהגיע לתחתית, בדיוק כשחשב שאין לו מוצא, היא חזרה.

"מה את עושה פה?" הוא הצליח לומר לבסוף. לשאלה הזו היו כמה משמעויות, והוא ראה שטארה מזהה זאת.

"אני צריכה את עזרתך," היא השיבה ברשמיות מהולה באשמה כמעט מבוישת.

"זה לא מסוכן בשבילך?" הוא מצא את עצמו שואל אותה. "אוכלי המוות שנשארו עדיין מחפשים אותך ואת אבא שלך, לא?"

"זה נכון. בגלל זה אבא שלך נתן לי את זה." היא החליקה את ידה על ההינומה השחורה.

"אבא שלי יודע שאת פה?" ג'יימס פלט, מרגיש נבגד פתאום. היא יצרה קשר עם אבא שלו, והוא לא חשב לספר לו על כך? לעזור לו להתכונן לקראת המפגש? אבל מצד שני, הוא לא יכול היה להאשים אותו. אף אחד מעולם לא ידע כיצד הוא הרגיש כלפי טארה.

"פניתי אליו לעזרה, והוא הפנה אותי אליך," היא אמרה, מחייכת קלות. חיוכה גווע לאחר רגע, כאילו המאמץ הדורש להחזיק אותו היה גדול מידי. "אני שמחה שהגשמת את חלומך להיות הילאי."

ג'יימס היה מופתע שהיא זוכרת זאת משיחותיהם.

"מה קרה?" הוא שאל אותה. איזו בעיה הייתה יכולה להביא אותה מעבר לים אליו, אל המקום בו עדיין היו אנשים שרצו לנקום בה על שבגדה בהם והכשילה את תוכניתם?

טארה מיששה את ידה השמאלית בעצבנות. ג'יימס חשב שהוא מבחין בבליטה של טבעת על אצבעה. ליבו שקע.

"זה בעלי," היא אמרה בקודרות. "הוא נמצא בסכנת חיים."

הפרק הקודם		הפרק הבא