full moon

במהלך סוף השבוע לא עשיתי כמעט כלום, חוסר המעש שיגע אותי. אז טיילתי באזור.

הגעתי במקרה לדירות הסטודנטים, כנראה שהם אירגנו מסיבה, הרחתי את הסמים. המשכחתי ללכת והגעתי ליער, הרחתי צבי עובר כמה מטרים ממני אבל לא היה לי חשק לצוד. נשכבתי על מצא העלים הרך ועצמתי עיניים.

פתאום שמעתי מישו מתקרב, בן אדם. ריחרחתי את האוויר, אוליבר.

קמתי במהירות והתחלתי ללכת משם אבל הוא כבר ראה אותי, מאוחר מדי.

"הי! תעצרי שניה!" הסתובבתי והסתכלתי עליו, הוא היה בלי חולצה והוא התנשף, העור שלו הבריק מזיעה. הוא סימן לי בידו לחכות והסדיר את נשימתו "הי, שמעי אני מצטער על מה שהיה, הם סתם מפגרים"הוא עצר רגע ושאף אוויר "בכל אופן, קוראים לי אוליבר" הוא אמר והושיט את ידו ללחיצה, הסתכלתי על היד שלו בהיסוס ולחצתי לו את היד, הוא קפץ קצת כשנגעתי בו, שכחתי כמה אני קרה "אתה עוקב אחרי?" שאלתי "לא, אני רץ ביער הזה כל יום וראיתי אותך שוכבת על העלים אז באתי להתנצל" הוא אמר וחייך, אותו חיוך של ג'ושוע, זה היה יותר מדי "אני צריכה ללכת" אמרתי והסתובבתי התחלתי ללכת אבל הוא תפס בזרוע שלי "חכי רגע" הוא היה חזק "מה אתה רוצה?" שאלתי בעצבנות,אני שונאת כשנוגעים בי "אמממ..סתם לדבר?" הוא נראה נבוך, כמעט נשברתי "אני באמת צריכה ללכת, אשמח אם תעזוב לי את היד" הוא שיחרר באי רצון, התחלתי לרוץ בקצב נורמלי עד שלא ראיתי אותו ואז התחלתי לרוץ במהירות חזרה הביתה.

ביום שני שוב פעם הגעתי ראשונה לכיתה, המשכחתי לקרוא על כל מיני עלילות ערפדים, ואז שמעתי מישו מתקרב, ואוליבר נכנס לכיתה. הוא היה מופתע כשראה אותי אבל מיד חייך חיוך נבוך. הוא התיישב לידי, התעצבנתי חזרתי לספר, אבל לא יכולתי לקרוא יותר.

"למה את כועסת עלי?" הוא שאל בשקט "אני לא כועסת עליך, אני פשוט שונאת בקרים" אמרתי "נשמע מאד משכנע, גם אתמול התנהגת ככה" המשכחתי לקרוא "אני יודע שההתחלה שלנו הייתה צולעת, ולא נעים לי ממה שקרה" הוא נראה מהוסס "זה כלום" השבתי, עוד אנשים נכנסו לכיתה, המשכחתי לקרוא עד שהשיעור התחיל. כשהוא נגמר אספתי את דברי והתכוננתי לצאת אבל אוליבר נעמד מולי ואמר "שמעי אני רוצה לפצות אותך, אממ...רוצה ללכת בשישי בערב לאנשהו?" הוא היה נבוך, שמעתי את הלב שלו פועם בקצב מהיר מהרגיל "אההה...אני לא חושבת שזה מתאים..." הוא חייך אלי חיוך מפציר "אני לא מוכן לשמוע לא כתשובה" "אולי" אמרתי וחייכתי, "אוקי, תדברי איתי בהמשך השבוע לגבי שעה ומקום" חייכתי חיוך קטן והינהנתי, הוא הלך משם ונראה מרוצה מעצמו.

ואז הבנתי איזה טעות עשיתי, זה כל כך מטומטם ומסוכן, ערפדים לא "יוצאים" עם בני אדם זה פשוט לא נורמלי, זה פשוט חולני!

כשחזרתי הביתה פתחתי את המחשב, בדקתי את האימייל הוא היה ריק, הכנתי שיעורים.

ואז התחלתי לחשוב, בעצם מה זה משנה? רק פעם אחת זה לא יזיק...אין מצב שאני ינשך אותו אני שנים לא שותה דם וכבר היו לי פיתויים יותר חזקים.

בבוקר למוחורת דיברנו שוב בהפסקה, "אז...לאן נלך?" שאלתי "אני מכיר גלידריה מצויינת כמה דקות נסיעה מפה"  היססתי, אני יצטרך לאכול אוכל רגיל, פיכס  "אוקי, מתי?" הוא חשב כמה רגעים "4? אחרי ארוחת צהריים בערך..." " נשמע טוב" חייכתי אליו הוא חייך בחזרה.

שאר השבוע עבר לאט מאד, הייתי נרגשת לא יכולתי להתאפק עד ליום חמישי, הרגשתי חיה כמעט אנושית. הרגשתי כל כך טוב.

קבענו שניפגש בכניסה למעונות סטודנטים וניסע במכונית שלו לגלידה.

יצאתי מהבית בהתרגשות עצומה וכשהגעתי ראיתי מרחוק שהוא מחכה לי, כשהוא ראה אותי הוא חייך אלי ונופף בידו, הוא התחיל ללכת לקראתי "שלום לך" הוא אמר כשחיוך מדהים על פניו "היי" חייכתי חיוך קטן "המכונית שלי שם כדאי שנלך מהר לפני שסוגרים" הוא אמר. הגענו לגלידה תוך כמה דקות, הוא החנה את האוטו ויצאנו, הוא הזמין גלידת תות גדולה בגביע אני הזמנתי שוקולד מריר בכוס כדי למנוע את הסבל. ישבנו מחוץ לגלידה ודיברנו, דיברנו כל כך הרבה זמן והינו כל כך שקועים בשיחה שלא שמנו לב שכבר החשיך, רק שאחד מהעובדים יצא ואמר שהם סוגרים והוא צריך להכניס את הכיסאות פנימה, שמנו לב לשעה "וואו, אני לא מאמין! עוד מעט 8!" הוא אמר "נורא נהניתי" אמרתי "גם אני, היה ממש נחמד אני שמח שהסכמת, הייתי בטוח שתאיימי גם עלי" "רק תן לי סיבה" אמרתי עם חיוך הוא צחק, היה לו צחוק נעים כזה מאילה ששומעים אותם וחייבים להצטרף. "חייבים לעשות את זה עוד פעם" הוא אמר אחרי שהפסקנו לצחוק "כן..." עניתי "טוב נראה לי כדאי שנחזור" הוא אמר, התחלנו ללכת לכיוון המכונית. הייתי מאושרת.

הפרק הקודם		הפרק הבא