אני יהודי?

לא התרכזתי, בעצם, דווקא התרכזתי, אבל אני לא זוכר דבר, המראות, האנשים, הם נחקקו ב, אך נמחקו כעבור שניות, כל מה שזכרתי משעות הבילוי הוא הרגע שעומד לפני עכשיו, או בעצם, הנערים שעומדים לפני עכשיו.

"עצור יהודון!" הם קראו לעבר אבי, אבי לא התרגש והמשיך ללכת לחנות הבאה ברשימה- הגלימות של מדאם מלקין.

הנערים החלו לידות לעברנו אבנים ועגבניות, זה לא היה נעים, רציתי שאבא יתלהב מהביקור, לא שיידו בו אבנים...

אבי לא נבהל, הוא חייך ואמר לנערים: "כל הכבוד! תודה לכם!" הנערים מלמלו בבלבול ועצרו לרגע את זריקת האבנים, אבי המשיך בחיוך:

"שמעו, יש מחלה קשה שאני חולה בה, הדרך היחידה להתרפאות מחולי זה היא להשליך עלי אבנים ועגבניות מרוסקות, ולכן, כל אחד מכם שיזרוק עלי אבן ועגבנייה יקבל גוז!" לא ידעתי ממה להיות מבולבל יותר- מכך שאבי יודע מה זה גוז, או מכך שאבי חירטט להם על מחלה מוזרה, אבל הנערים התלהבו והחלו לידות בו אבנים, לאחר כל זריקת אבן קטנה או  עגבנייה העניק אבא גוז לנער הצולף, לאחר עשרים שניות הוא אמר בעצב: "אוי, שמעו חברים, נגמר לי כל כספי, הארנק ריק לגמרי- אולי תוכלו לזרוק עלי אבנים בחינם?" הוא הראה להם את ארנקו הריק וחייך חיוך נוגה, הנערים קצת התעצבנו.

"נראה לך שנעשה את זה בחינם? אנחנו נראים לך פראיירים? תזרוק על עצמך!" אבי חייך וסימן לי ללכת אחריו, עכשיו הבנתי את חוכמתו.

"אתה מבין? זוהי תמצית החיים, תרקיד את האחרים על פי בקשתך, גם אם זה יכאב בהתחלה, זה שווה את זה" חייכתי, אני שומע הרבה משפטים כאלה מאבי, הוא סוג של 'משפיע רוחני' כזה בישיבה הממלכתית בלונדון, והמשפטים החכמים האלה מדהימים.

"יפה, אבל לא יכולת לשלם להם בשביל שיעזבו אותך לנפשך? הם בטח היו מסכימים!" שאלתי את אבי, למה לא לחסוך את הבושה?

"אגיד לך, שמעתי פתגם חסידי מאוד יפה ומעניין- "את הקדוש ברוך הוא אי אפשר לרמות, גם את העולם אי אפשר לרמות- היחיד שאפשר לרמות הוא אתה בעצמך- וכי זה קונץ לרמות טיפש?" לא הבנתי את הקשר, אבי החל להסביר:

"אם הייתי משלם לנערים על מנת שיפסיקו להציק לנו, הם היו חוזרים שוב ושוב, היינו משלמים עוד פעם ועוד פעם, אין זה הגיוני- ואני זה טוב וריווחי לרמות את עצמנו שאנו כביכול הצלנו את עצמנו, הרי הם היו חוזרים שוב ושוב, ואני אנה אני בא? על כן המוח היהודי טוב יותר משל שאר העמים, ולא בכדי, הרי הוא צריך את המוח כדי לעמוד על נפשו- בעוד שאר העמים נהנים מן החרב- וניצלתי את המוח שלנו בחוכמה, לא כך?" הקשבתי בדממה, צחקתי קצת, והחלטתי- את הפתגם אלמד לבני, ובני לנכדי, ונכדי לניני וכן הלאה, למשפט הזה אסור להיכחד.

המשכנו בשתיקה לשאר החנויות, אני חושב שנהנינו, אבל אני לא זוכר, התרכזתי בעיקר במשפט הזה, ועוד משהו, משהו מציק וטורדני, יותר כמו תחושה- תחושה שאבי מכיר את הקוסמים טוב יותר ממני.

הפרק הקודם