אנג'ל פריי

תודה רבה לרינג ולתולעתספרים על התגובות! הפרק מוקדש להם!

כעבור חודשיים

"בוקר, שוקו צ'יפ!"
אנג'ל בקושי הספיקה לפקוח את עיניה כשהמזרן החליט להתהפך ולהפיל את תכולתו- הלא היא אנג'ל- על הרצפה.
"הפעם הייתי כבר ערה!" היא רטנה. המזרן חזר באורך פלא למקומו, ומגנוס חייך אליה בשובבות, קצות אצבעותיו עדיין מנצנצות בזוהר כחלחל.
"יש לנו יום חשוב-חשוב-חשוב." הוא נקש באצבעותיו שנית ועל המיטה הופיעו מכנסי חאקי וחולצת בטן צמודה.
אנג'ל גלגלה את עיניה.
"כל יום אצלך הוא 'יום חשוב-חשוב-חשוב'." אמרה אל הדלת הנטרקת (שנצצה גם היא לרגע, כי מובן שמגנוס לא יכול לסגור את הדלת כמו בן אנוש רגיל).
היא נאנחה והחליפה בגדים. היא בקושי זכרה איך היו החיים שלה לפני מגנוס, אבל זכרה בבירור שהם לא היו כל כך עמוסים.
היא השחילה את ראשה לתוך החולצה, נזכרת ביום שבו פגשה את מגנוס לראשונה.
רפאל היה נחמד מאוד והוביל אותה לביתו של המכשף, למרות שמסתבר שמכשפים וערפדים לא כל כך מסתדרים ברובע הזה של ברוקלין.
היא פחדה ללכת, את זה היא זכרה בבירור. רפאל ניסה לשכנע אותה שמגנוס הוא היחיד שיכול לעזור לה, אבל אפילו הוא לא הכחיש את העובדה שלא בטוח שהוא ירצה לעזור.
שניהם טעו, מה שגילו ברגע שהמכשף כחול- העיניים פתח את הדלת.
"שוקו צ'יפ!"
היא התנערה מהזיכרונות וסידרה את הקימטוטים בבגדיה לפני שפנתה לכיוון הדלת.
"היי!" היא קראה כשניסתה לסובב את הידית. הדלת הייתה נעולה.
"מגנוס!"
"קרה משהו, יקירה?" היא יכלה לשמוע את החיוך בקולו.
'הוא חושב שהוא כל כך משעשע.'
היא הביטה בידית והתרכזה. לא עברה אפילו שניה והדלת נפתחה לרווחה, מלווה בניצוצות לבנים אופייניים.
החדר שלה היה בדיוק באמצע המסדרון, לכן כשהדלת נפתחה היא מיד ראתה את מגנוס היושב על הספה.
"מצחיק מאוד." היא טענה בלי שמץ של חיוך על פניה.
חיוכו הרגיל התרחב. הוא קם מהספה ופנה לכיוון המטבח.
"אני כל היום מתאמנת." היא הלכה במהירות וניסתה להשיג אותו. "אתה לא צריך לבדוק אותי כל חמש דקות."
"אני לא מנסה לבדוק אותך." אמר מגנוס ברצינות ומחה כף, גורם לשתי קערות להופיע על השולחן מולם.
"את מתקדמת מהר מאוד, יחסית למישהי שגילתה שהיא מכשפה רק בגיל 16."
הם התיישבו מול השולחן, שלשם שינוי ניצב תמיד במטבח ולא הובא לשם בקסם.
אנג'ל הביטה לתוך הקערה.
"קורנפלקס?" היא שאלה והביטה במגנוס שמילא כבר את פיו.
"אתה מודע לעובדה שלהכין קורנפלקס לוקח פחות מדקה." היא הצביעה על הארון שמעל הכיור.
"יש שם שלוש קופסאות של קורנפלקס." היא הנידה את ראשה בפליאה. "שלוש!"
"זה עניין של איכות חיים, שוקו צ'יפ." הוא אמר בפה מלא. יחסית לאדם שחי יותר מכל מלכות בריטניה ביחד, נימוסי השולחן של המכשף העליון היו ברצפה.
אנג'ל נאנחה ופנתה גם היא לאכול, כששמה לב פתאום שחסרה לה כף.
היא הביטה במגנוס, שהבעת פניו הסגירה את רמת מעורבותו בעניין.
"אין טעם לחפש במגירות." מגנוס נקש באצבעותיו והמגירות זהרו. "תחושת בטן אומרת לי שגם שם אין כפות."
"תחושת בטן." אנג'ל צמצמה את עיניה, אבל המכשף כבר חזר לאכול.
אנג'ל גלגלה את העיניים ונקשה גם היא באצבעותיה, גורמת לכל המגירות לזהור שוב.
"תחושת הבטן שלך ככל הנראה מוטעת." היא אמרה והוציאה כף מהמגירה.
מגנוס מצמץ בפליאה.
"לא חשבתי שתבחרי בקסם כל כך מורכב." הוא ציין והעלים את צלחתו הריקה בהנף יד.
"יכולת פשוט לזמן כף אחת." אנג'ל התיישבה בחזרה במקומה מול המכשף, מחייכת למראה הבלבול שעל פניו.
"זה עניין של עקרונות, ידידי." היא החלה לאכול ומגנוס גלגל את עיניו.
היא סיימה לאכול במהירות והניחה את הקערה בכיור, מתעלמת ממבטו המטיף של מגנוס.
"אז מה אנחנו עושים היום?" היא שאלה וניקתה את הקערה בהנף יד.
עיניו של מגנוס נצצו למשמע השאלה. הוא הביט בצג הטלפון שלו וספק את ידיו בסיפוק.
"יש לנו עוד חצי שעה." הוא פנה לכיוון הרחוב, ואנג'ל מיהרה להדביק את הקצב.
"עוד חצי שעה למה?" הם נכנסו לחצר האחורית של הבית, הרחוקה מעיני זרים וחטטנים.
מגנוס התעלם מהשאלה, מוציא משום מקום ספר עתיק ומתפורר. אנג'ל הכירה את הספר הזה וידעה כבר כמעט את כל תוכנו בעל פה- היה זה ספר שמלמד את יסודות הכישוף מהרמה הבסיסית ביותר. לאנג'ל היה "כישרון מולד", כך נהג מגנוס לומר, למרות שבמובן מסויים כל העקרון של להיות מכשף הוא כישרון מולד אחד גדול.
"יש להוולד מכשף," הוא נהג לומר בעיניים נוצצות בכל פעם שאנג'ל הצליחה בכישוף מורכב, "ויש להוולד עם נטיה לכישוף."
"ולי יש את שניהם." היא נהגה להשלים אותו, למרות שהמקור ליכולות הכישוף שלה לא היו באמת ברורות לאף אחד מהם.
מגנוס פתח את הספר באחד מעמודיו האחרונים, וליבה של אנג'ל ניתר כשראתה את הכותרת.
"אנחנו לומדים לעשות שערי מעבר?" היא קפצה במקומה במחיאות כפיים.
"אל תתלהבי כל כך מהר." נזף בה מגנוס, אבל גם על פניו היה חיוך גדול. "שערי מעבר הם כישוף מורכב מאוד, שדורש המון תרגול ועבודה קשה."
"כמו כל כישוף." אנג'ל מיאנה מלוותר על ההתרגשות שאחזה בה.
"הכישוף הזה שונה." מגנוס התעקש להרוס את השמחה. "זהו אחד הכישופים הכי שימושיים, אבל אם הוא נעשה באופן שגוי הוא יכול להפר את הסדר בין המימדי, ואפילו להחריב את המימד הזה או אחד המקבילים לו."
חיוכה של אנג'ל נדף. "תן לי לנחש." היא לקחה את הספר והתיישבה על הדשא ברגליים שלובות.
"כדי לא להחריב את הסדר והאיזון, אני צריכה קודם לקרוא את כל התיאוריה וההקדמות המשעממות האלה על הכישוף, ורק אחרי שאני אדע גם את זה בעל פה אתה -אולי- תסכים לי להתקרב לשער מעבר. אני צודקת?"
חיוכו של מגנוס התרחב והוא פרע את שיערה הבהיר בחיבה.
"זאת התלמידה שלי." הוא פנה בחזרה לדירה, ואנג'ל פנתה לקרוא.
ההיסטוריה הייתה מעניינת, ללא ספק, אבל לא קל להתרכז בתיאוריה מטופשת כשאת יודעת שאת הולכת ללמוד איך לעבור ממקום למקום באמצעות כוח המחשבה.
"זה כמו הכוונה,כוננות וכיוון," היא אמרה למגנוס כשזה חזר לחצר לאחר כמה דקות.
"כמובן," הוא גלגל את עיניו. "מאיפה את חושבת שהרעיון של ההתעתקות הגיע לג'יי קיי?" אנג'ל מצמצה בהפתעה.
"לא ציפיתי שתכיר הארי פוטר." היא קמה מהדשא, אוחזת עדיין בספר.
"יש לי נצח לפני." הוא אמר בקול עייף. "את חושבת שאני לא אקדיש מעט מהנצח הזה כדי לקרוא ספר שעזרתי לכתוב?"
אנג'ל מצמצה שנית. "אתה עזרת לכתוב את הארי פוטר?!"
מגנוס משך בכתפיו בחיוך מסתורי, ואנג'ל לא העריכה אף אחד בחיים שלה כמו שהיא העריכה באותו הרגע את המכשף.
"מה הן ההכנות הדרושות כדי ליצור שער מעבר?" מגנוס נקש באצבעותיו והעלים את הספר מידיה של אנג'ל.
"רוגע נפשי," אנג'ל החלה לדקלם, "עירנות ורצון להגיע למקום מסויים."
מגנוס הנהן והושיט את ידיו לפנים.
"בינתיים אני רוצה שתתרכזי במה שאני עושה." הוא שאף אוויר ועצם את עיניו, וכשנשף ידיו החלו לזהור. הוא החל לדקלם את מילות הכישוף. אנג'ל הביטה מהופנטת בשביל הזוהר שהתרחק לאיטו מידיו והחל להתהוות במעגל גדול וזוהר. הוא לא הפסיק למלמל את הכישוף, עד שהמשפט נחרט בזכרונה של אנג'ל.
"אל אימורטה סם טרנספוט לה טיטאן. אל אימורטה סם טרנספורט לה טיטאן."
שבילי הקסם בשתי ידיו החלו לדהות, והוא הפסיק למלמל ותפס בידה של אנג'ל המבולבלת.
"לאן אנחנו הולכים?" שאלה כשהוא הוביל אותה לשער ההולך ודוהה גם הוא.
"תני לי לדאוג לכוונה." הוא קרץ לה והם פסעו לתוך השער.
בניגוד להרגשה שציפתה להרגיש- כאילו כל איבריה הפנימיים מתכווצים, ההרגשה הייתה קלילה מאוד, כמעט כאילו היא מרחפת.
ואז היא הרגישה את הקרקע הקשה מתחת לרגליה. זה קרה בכזו פתאומיות שהיא מעדה והייתה נופלת לולא שתי הזרועות החסונות, שתפסו אותה וייצבו אותה במקומה.
היא הסתובבה וכדי להודות למגנוס, אבל מבטה נתקל בבחור אחר בעל עיניים כחולות.
"אממ, תודה אלק." הוא הנהן וחזר למקומו הקודם, שם עמד ודיבר עם אחותו.
אנג'ל התנערה מהמבוכה וסקרה את המקום אליו הגיעו. היה זה שטח גדול וירוק, שעצים רבים הקיפו אותו והסתירו אותו מהכביש הסואן שנשמע במרחק.
היא הביטה מאחוריה, וראתה מבנה גדול וגבוה, שאנג'ל לא הייתה צריכה לנחש מהו.
"המכון?" היא הרימה גבה. "למה לקחת אותנו למכון?"
מגנוס התיק את מבטו מאלק וחייך אל אנג'ל המבולבלת.
"כבר שכחת? היום אחותך הולכת לאידריס!" אנג'ל מצמצה.
"קליירי אמרה לי שהם הולכים בערב!" מגנוס התבלבל אף הוא.
"היא כנראה לא עדכנה אותך." הוא הניד את ראשו וחזר לבהות באלק.
"אנג'ל?" היא הסתובבה והופתעה לראות בחור גבוה עם רעמת שיער זהובה. "אנחנו צריכים לדבר."
אנג'ל לבשה הבעת פנים מזלזלת. היא לא אהבה את הגישה של צייד הצללים.
"אני מצטערת," היא הפנתה אליו בחזרה את גבה ואמרה בקול בכלל לא מצטער. "אני מכשפה עסוקה. אתה צריך לעבור קודם אצל המזכיר הראשי שלי ורק אחר כך אולי תוכל לקבוע-"
"זה בקשר לקליירי." הוא מיהר לקטוע אותה, ואנג'ל מיהרה להסתובב בחזרה.
"טוב, אפשר לדלג הפעם על התהליכים הרשמיים." הוא גלגל את עיניו והוביל אותה לפינה מאחורי הבניין, שם הופתעה לפגוש באדם נוסף.
"סיימון?"
סיימון עצמו נראה מופתע לא פחות כשזיהה אותה.
"מה הקטע של הפגישה הזאת?" שניהם פנו והביטו בג'ייס, שנראה נבוך פתאום.
'ג'ייס? נבוך? את כנראה צריכה מספר גבוהה יותר במשקפיים.' חשבה אנג'ל, למרות שבכלל אין לה משקפיים.
"אוקיי, אז אני יודע שאנחנו שונים." הוא התחיל, מנסה להסוות את ההיסוס שבקולו. "אבל לכולנו יש מכנה משותף אחד- כולנו דואגים לקליירי."
נראה היה שהוא הכין את הנאום הזה מראש. אנג'ל לא התרשמה במיוחד.
"שורה תחתונה?" היא קטעה אותו בחוסר סבלנות, מביטה בשעון למרות שלא באמת היה לה לאן למהר.
הוא שתק לכמה רגעים, ואז שאף אוויר ואמר במהירות, "אני צריך שתגידו לכולם שקליירי החליטה שהיא לא רוצה לבוא לאידריס."
אנג'ל וסיימון החליפו מבטים.
"לשקר?" סיימון שאל בחשש.
"לסכן את החיים שלנו?" שאלה אנג'ל. "אתה יודע שקליירי תהרוג אותנו! היא מתה ללכת!"
"זה מסוכן מדי." ג'ייס נראה חסר אונים, ואנג'ל הרגישה דחף לרחם עליו פתאום.
"למה אתה חושב ככה בדיוק?" היא ניסתה להשמע רכה יותר, אבל עדיין כעסה על ההצעה שלו.
"המסדר יודע על ה, אממ, כישרון המיוחד שלה." ג'ייס גרד את ראשו. "אתם יודעים בדיוק כמוני שהמסדר לא יכול לסבול אנשים שונים."
"לא רק המסדר." סיימון נשמע מריר, ולאנג'ל לא היה קשה להבין למה.
היא חשבה על דבריו של ג'ייס. אין ספק שאם קליירי תלך לאידריס, הם יחקרו אותה. מצד שני, זאת הייתה הבחירה שלה אם לבוא או לא. היא בחורה עמצאית, ויודעת מה סדר העדיפויות שלה ואת רמת הסכנה.
או שהיא לא יודעת...?
"אתה צריך להסביר הכל לקליירי." היא אמרה לבסוף. "זאת הבחירה שלה בסופו של דבר."
"קליירי חסרת אחריות." ג'ייס כעס ממש. "היא לא מבינה כמה המצב מסוכן."
"קליירי," עכשיו גם אנג'ל כעסה, "היא אחותי. אני יודעת יותר טוב ממך על התכונות והבעיות שלה."
"בדיוק בגלל זה את אמורה להסכים איתי." הוא נשמע מותש. "וחוץ מזה, קליירי היא אחותי, לא אחותך."
אנג'ל פתחה את פיה כדי להסביר לג'ייס שאין להם שום הוכחות לכך שאין לה ולקליירי קרבה גנטית, ושגם אם זה המצב, היא וסיימון מכירים אותה הרבה יותר טוב מהנער השחצן.
אבל את דבריה קטעה צעקה.
אנג'ל קפאה במקומה, וכך גם סיימון. ג'ייס הוציא באינסטינקט של ציידי צללים את החרב שעל גבו ופנה בריצה מעבר לבניין.
סיימון ואנג'ל התאוששו במהרה ופנו גם הם לכיוון הקול.
עיניה של אנג'ל נפערו לרווחה, אבל לא היה לה זמן לבהות במחזה.
'שבוקים,' קרא אינטואיציה ליצורים האימתניים שניסו לשסף את כולם.
"תפסי!" אלק השליך לעברה פגיון קטן, שאותו תפסה במיומנות הודות לחוגי אומנויות הלחימה בהם השתתפה בילדותה.
היא זינקה על אחד מהיצורים הענקיים שהתקיפו אותם ותקעה את הפגיון בצווארו. הוא חרחר ונפל על האדמה, בזמן שסיימון קרע את צווארו בשיניו ומוטט אותו באופן סופי.
אנג'ל שמעה צעקה מימינה, וראתה את אחד השבוקים כורע מעל איזבל, ולהב השרפים שלה החליק ונעצר לרגליה של אנג'ל ההמומה.
סיימון התנפל על היצור, אבל הוא הדף אותו בקלות וחזר לאיזבל.
אנג'ל נשמה וניסתה להתרכז, אבל קצב הלב שלה היה מהיר מידי. היא לא הצליחה להעלים או אפילו להקפיא את הגרזן, והיצור הרים אותו ואיטו, מכוון אותו לאיזבל-
אנג'ל הביטה סביבה בחוסר אונים, ועיניה נחתו על להב השרפים.
כאילו ידעה מה היא חושבת, איזבל צעקה.
"אל תקחי את זה! זה מסוכן לשוכני-" אבל אנג'ל פעלה באופן אינסטקטיבי. משהו בה גרם לה לנתר ולאחוז בלהב הכבד.
"עזריאל." היא אמרה, ולהפתעתה הרבה- הלהב זהר.
היא הרגישה את הדם הזורם בעורקיה, והאדרנלין תפס את מקומו ולא נתן לה לקפוא.
היא קפצה על היצור וכרתה את ידו האוחזת הגרזן, ואז בתנועה מיומנת כרתה את ראשו. השבוק לא היה מוכן למתקפה והיה מופתע מכדי להגן על עצמו.
אנג'ל עזרה לאיזבל, שעכשיו הייתה מלוכלכת בדמו של היצור, לקום על רגליה, והושיטה לה את הלהב.
"אין לי מושג איך עשיתי את זה." היא הרגישה את הצורך להצטדק.
איזבל מצמצה והוציאה להב נוסף, משאירה את אנג'ל עם הלהב שאיתו הצילה את חייה.
"זה לא משנה כרגע." מיהרה איזבל להתנער וחזרה לשדה הקרב.
אנג'ל הרגישה שהמבטים של כולם ננעצים בה כשזינקה ושיספה שבוק אחר שבוק. היא נתנה לאדרנלין ששטף את גופה לפעול, ולהשכיח ממנה את העובדה שהקסם שלה בגד בה.
"אנג'ל!" היא שמעה את קריאתו של מגנוס. היא הסתכלה לכיוונו וראתה את שער המעבר שככל הנראה יצר באותו הרגע.
היא ראתה את איזבל מזנקת דרך שער המעבר, ואת אלק משסף את השבוק שניסה לרדוף אחריה.
"את חייבת ללכת איתם." אמר מגנוס. לפניו היה גוון אפור של עייפות, והיא ראתה שהוא לא יוכל להחזיק מעמד לעוד זמן רב.
"מה?" היא התפלאה ושיספה את אחד השבוקים שניסה להתקיף את מגנוס.
"אני לא אחזיק מעמד לעוד זמן רב." אנג'ל ידעה את זה גם בלי שהוא יגיד זאת. "הם לא מעוניינים בי. ברגע שכולכם תעזבו הם יעזבו גם כן."
אנג'ל הרגישה את רוח הקרב ששלטה בה עוזבת אותה.
"אני לא יכולה ללכת! אני לא ציידת צללים!"
מגנוס הביט בתוכחה בלהב השרפים הזוהר שלה.
"עכשיו כל התיאוריה הזאת מוטלת בספק."
אנג'ל לא הספיקה לענות לו. היא הרגישה כאב חד בכתפה, ונפלה על האדמה מעוצמת הכאב. היא צעקה, והרגישה זוג ידיים חסונות שעטפו אותה והרימו אותה, מובילות אותה לשער המעבר.
"אני לא רוצה ללכת!" ניסתה למחות, אבל במקום זאת היא חרחרה ומפיה יצאה בריכה של דם.
"תתרחקי מהמסדר!" היא שמעה את קריאתו של מגנוס, רגע לפני שנכנעה ללחץ על עיניה ועצמה אותם, שוקעת באפלה.

הפרק הקודם		הפרק הבא