נמחק

⚠טריגרים: מנהרות, חטיפות ודברים שקשורים לזה, הזכרה של מוות⚠

נקודת מבט: אוונג'לין

הייתם מצפים שאם חטפו אותי, הייתי מסוממת, או קשורה, או שאנשים ימשיכו ללחוש לי איומים באוזן. אבל כל מה שקרה היה ההפך מזה. אני לא הייתי מסוממת, או קשורה, ובמקום ללחוש לי איומים באוזן האיש - או, כפי שיתברר לי אחר כך, הנער - רק המשיך למלמל שהוא ממש מצטער אבל זה בשביל שאני אהיה בטוחה. הוא אפילו מלמל משהו לגבי המשפחה שלי. מוזר, לא?

הוא הוביל אותי למבנה קטן, ממש צריף, ומשם למערכת מנהרות תת קרקעיות שיש לי ניחוש לגבי מה הן היו, לפי הניחוח הבהחלט לא מלבב. מהמנהגות המסריחות הוא הוביל אותי לעוד מנהרה, הפעם מוארת ויפה, גם אם קטנה יותר, שהובילה לדלת. כשהגענו לדלת הוא סופסוף פנה והסתכל עליי. 

פלטתי צרחה (להגנתי, גם הוא צרח קצת). היה לו צבע עור אדמדם, קרניים של שור ומבנה גוף שרירי.

אחרי כמה שניות של הלם, קלטתי שאני צריכה להיעלב. אני מבינה למה אני צרחתי, אבל למה הוא צורח? מה זו החוצפה הזו? הם אני עד כדי כך מכוערת? לפני שהספקתי להחליט איך לגעור בו, הוא התחיל למלמל לעצמו. "הג'ינג'ית, הג'ינג'ית, הג'ינג'ית…" עם כל "הג'ינג'ית" הוא הרביץ לעצמו בראש. "אמרו לך לקחת את הג'ינג'ת, ואת מי לקחת, את האחרת. לא את החשובה, לא את האחת מהנבואה, לאאאאא. את האחת שאמרו לך במפורש לא לקחת. אידיוט. אידיוט. אידיוט." 

אני אישית ממש נפגעתי. מי אמר שאמיליה היא החשובה? אז החלטתי לשאול אותו מה לעזאזל קורה פה, ואוליי לנזוף בו על זה שהוא משאיר אותי על מפתן הדלת. 

"למה אתה רוצה את אמיליה ולא אותי?" יופי. להתחיל כמו ילדה קטנה שנתנו לאחיה הקטן ממתק ולא לה.

"למה היא כל כך חשובה?" להמשיך עם הגישה הילדותית.

"אתה גורר אותי עד לפה, ואז אפילו לא פותח את הדלת???" בואו נגיד שרציתי לבלבל אותו ושזה לא בגלל שזה הכי חשוב לי.

לפני שהספקתי לשאול אותו איפה זה 'פה', הוא הסמיק(מה שנראה חמוד ביותר על העור האדום שלו) והתחיל לדבר.

נקודת מבט: ליליאן

אחרי שעלינו על המרכבה עם הסוסים המעופפים וכל אחד הציג את עצמו (מסתבר שלילדה קוראים האנה והיא אוהבת את כל הצבעים אבל במיוחד כחול), הגיע הזמן להסברים.

"אז… אני מניחה שאתם מופתעים… וזה… מרכבה מעופפת… האהא…" התחיל ג'וני. בתגובה כולם - חוץ ממני, זה לא מנומס - גלגלו עיניים, אז מיקה לקחה את המושכות. המושכות המטאפוריות, כמובן. את המושכות האמיתיות החזיקה האנה.

"אז… אני אעשה את זה מהיר… כמו לתלוש פלסטר. זו מטאפורה טובה, אתם יודעים? זה כואב…" היא התחילה לדבר, אך כנראה שהמשך לא היה באופק, כי היא התחילה לבהות באוויר, שקועה בזכרונות. זה נראה כאילו ג'וני התחיל להתנצל בשמה, אך צחוק חרישי קטע אותו. זו הייתה האנה. היא מלמלה לעצמה משהו והתחילה לדבר. לנו אמרה: "אני אעשה את זה פשוט. אתם ילדים של אלים יווניים. הם קיימים, וכרגע אני לוקחת אתכם למחנה שבו כולם קשורים באיזושהי צורה לאלים היווניים. למשל, אני בת איריס, אלת הקשת בענן, ג'וני בן היפנוס, אל השינה, ומיקה בת הפייסטוס, אל הנפחות. יש במחנה הרבה דברים נפלאים, אך גם נוראיים. כמו החיים, הלא כן? יש שם ילדים שבאים רק בקיץ, וכאלה שנשארים לכל השנה. בדרך כלל זה אומר שהם החזקים יותר. בנסיבות רגילות, היינו נותנים לכם להנות מהחיים עד שמפלצת תאתר אתכם. אך זה שונה. האורקל שלנו, רייצ'ל, פלטה לה נבואה קטנה, שקישרנו אליכם. שאלות?"

ולמיקה ולג'וני אמרה: (בהתעלמות מוחלטת מההלם המתפשט על פניי, החשד על פניה של אמיליה, והעובדה שזה נראה כאילו לוקאס רוצה לשאול אותם "מה לעזאזל לקחתם?" ואז קולט שהוא נמצא במרכבה מעופפת.) "רואים? זה לא כזה קשה" ופנתה אלינו במבט שואל. "מה.. אמ.." כיחכחתי בגרון "איפה… איפה המחנה הזה? מה הכתובת? לא יחשבו שנחטפנו? ואילו אלים הם ההורים שלנו?" מיקה, שנראה שיצאה מההלם שלה, ענתה על הכל. "המחנה נמצא בלונג איילנד, על גבעה. איננו יודעים מה הכתובת האמיתית. לא יחשבו שנחטפתם. לפני שהלכנו השתמשנו בערפול, סוג של קסם שיכול 'לערפל' את המחשבות של בני האדם ולגרום להם להיות… קלים להשפעה. גרמנו לכולם לחשוב שאתם יצאתם לחופשה. לצערנו, לא הספקנו לומר להם מה קורה עם אמיליה. ובנוגע לשאלה האחרונה שלך, אנחנו לא יודעים. האלים אמורים להכיר בכם כשתגיעו למחנה. אך אל תפתחו ציפיות. יש חצויים שלא יודעים וגם לא ידעו מי הם הוריהם האלוהיים." הנהנתי בשקט ועמדתי לשקוע במחשבות על מה זה בכלל אומר לגבי… הכל, אך לוקאס הפתיע אותי עם חיוך שדוני. "האם זה אומר שכולם חושבים שאמיליה ברחה? האם זה אומר שאילולא הייתי כאן, הייתי מקבל 50 דולר?" לא נראה שחברינו החדשים הבינו את הכל. "כן, אני חושב." פתח ג'וני. "אמיליה, מבחינתם של כולם בבית הספר שלכם, ברחה." הוא שיפשף את עורפו, מובך. אך בניגוד אליו, אחי נראה מאושר ביותר. בעוד אחי חסר הטאקט מסתכל על אמיליה במבט שמח לאיד, קלטתי שהתחלנו לנחות. ישירות לכיוון מחנה גדול, עם תריסר ביתנים קטנים ובית אחד גדול. עם חבורות-חבורות של בני נוער - ממש ילדים - שעושים כל מיני דברים מסוכנים כאלה או אחרים. כמו לירות בחץ וקשת, לטפס על מיני הר געש פעיל (שנראה מוזר… פחות כמו הר געש ויותר כמו קיר טיפוס עם לבה), ומרוצי מרכבות. לא האמנתי למבטי. עוד יותר לא האמנתי שנגור פה. וואו. לגור? זה רחוק. לפני שהספקתי לשקוע בעתיד, ראיתי את חיוכה המסנוור של מיקה. היא הפנתה את ידיה אל המחנה, כאילו אומרת 'רואים? זה אמיתי. אנחנו לא כת ולא מסוממים!' בעוד האנה חייכה חיוך ספק קודר ספק שמח. "ברוכים הבאים למחנה גבעת החצויים. אנחנו שמחים לארח אתכם ומקווים שתהנו משהותכם פה ושלא תמותו. אתם מורשים להיכנס." ועם מילים דרמטיות (ומתריעות) אלו, נכנסנו דרך שדה כוח שקוף אל הימים הבאים של חיינו.

--------------------------

שלום בני אנוש!!! (אני מניחה)

אהבתם? בבקשה תכתבו לי. לא אהבתם? ביקורת בונה, בבקשה.

יש לכם תאוריות? גם את זה אתם מוזמנים לכתוב. 

אשמח אם תגיבו אם אתם חושבים שיש טריגרים ששכחתי לכתוב.

סליחה שלא העלתי הרבה זמן, אך אל נא תדאגו!(ככה כותבים את זה? לול אין לי מושג) אני אפצה אתכם! ביומיים הקרובים אני אעלה פרק! והוא יהיה קצת יותר מעניין, כי סודות יתחילו להתגלות ולהחשף. אכן! מפתיע.

יש לי כמה שאלות על איך אתם רוצים שאתפעל את זה. חשבתי על להוסף ציטוט כל סוף פרק, סתם בשביל הכיף. רוצים?

וכמה פרקים אתם רוצים שאעלה בשבוע? וביזה יום/ימים?

אתם לא חייבים לענות, כמובן. אך אם אכפת לכם, זה יהיה נפלא.

נתראה בפעם הבאה(או בתגובות)!!!

בייייייייייייייייי:)

הפרק הקודם		הפרק הבא