רשומות פוטר : לפיד הגורל

פרק 2- חתונה בשרית

הארי הרים את מבטו אל קלייר אט אט, אבל היא כבר רכנה לצידו, ולקחה את שרביטה במהירות מידיו.
"מאוד מסוכן בימים האלו. אף אי אפשר לדעת מתי...אבל אתה בוודאי יודע את זה יותר טוב מכולנו", לחשה קלייר להארי והחזירה את שרביטה למקומו.

הארי העיף מבט מהיר אל עבר הדרסלים. לא, הם לא שמו לב, פרט מפתיע ביותר לנוכח העובדה שעינה החדה של פטוניה לא החמיצה דבר מעולם. ובכל מקרה הארי לא היה מעז להתחיל לחשוב על לספר לדרסלים, אפילו לא במחיר של הזדמנות לנקום בדאדלי ולהמטיר הרבה מאוד צרות על ראשו. הארי דיי תיאר לעצמו בראש מה הם היו אומרים לו ידעו. פתאום קלייר לא תהיה כל כך נחמדה ומחונכת ומושלמת, היא תהיה בדיוק כמו הוריו והוא עצמו;  מטורפת לחלוטין. מצדו של הארי, הדרסלים יכלו לישון בשקט בלילות ולהמשיך לחשוב כמה מוצלחת החברה של בנם, וכך אכן הם עשו באותו לילה. הימים הבאים עברו בשקט יחסי, אם לא מחשיבים את העובדה שהדרסלים לא הפסיקו לדבר על כל מידותיה הטובות של קלייר. יום הולדתו ה-17 במספר הלך והתקרב. ככל שיום זה התקרב נעשו הדרסלים שמחים יותר ויותר. יום הולדתו שהגיע היה מבחינתם יום של חג ממש. הם אפילו נתנו לו לאכול כמו שצריך.

"אההההההה!!" הבליחה הצווחה אל תוך הלילה האפל בדרך פריווט, היא הגיעה בדיוק מכיוון חדרם של הדרסלים.

"אההההההה!!!" נשמעה צווחה שנייה, הפעם היה זה דאדלי שהתעורר.

"אההההההה!!!!" התעורר הארי בבהלה ושלח את ידו אל עבר השרביט שלו, הוא אפילו לא התכוון להירדם, הוא תכנן להישאר ער כל הלילה, הכיצד ייתכן שנרדם? הוא הביט בשעון על שידתו. השעון הורה על השעה שלוש לפנות בוקר. הוא כבר בן 17.

"אההההההה!!!!!" צווחה רביעית בעלת קול מוכר באופן חשוד נשמעה. בזמן שהארי זינק ממיטתו והתקדם בצעדים מהירים אל עבר הדלת, נדלק האור.

"ארררררררר!!!!!!" הייתה צווחה חמישית, אך לא של בהלה, אימה או בעתה כי אם של כעס והארי ידע בוודאות שהייתה שייכת לדוד ורנון.

"הארי!" קראה הרמיוני, בדיוק כשהארי נכנס אל החדר, מבט הפתעה על פניו, שיערו זקור במיוחד ושרביטו מונף קדימה.

"סלק את הדבר הזה מכאן מיד!" הורה הדוד ורנון באצבעו, כשהוא רותח מזעם, הדודה פטוניה בכותונת הלילה הפרחונית שלה עמדה מאחוריה השידה ודאדלי עמד בפינת החדר.

הארי הביט שמאלה והביט ימינה ולא היה בכוחו לעצור את פרץ הצחוק, רון והרמיוני עמדו על מיטתם של הדרסלים, רון עדיין הביט סביבו כלא מאמין מול האיש המרוגז והסגול שעומד מולו, צועק ומגדף.

אך רון והרמיוני לא היו היחידים שהגיעו בחשכת הלילה. הארי כבר הבחין בלופין ובטונקס, מנסים להרגיע את שאר הסובבים.

"מדובר בטעות תמימה..." הוא שמע את לופין, "באנו לאסוף את הארי, וכנראה ש..." אך הדוד ורנון לא נתן לו להמשיך.

"לא כדאי לכם להתעסק איתו", הזהירה אותם אותם טונקס עם זיק בעיניה, "הוא איש זאב, אתם יודעים..." היא חייכה.

לזה הדרסלים באמת לא היו מוכנים.

"אנחנו באנו לאסוף אותך, כמו שסיכמנו... אתה יודע... ואז אחרי שהתעתקנו, מצאנו את עצמנו שם, בדיוק מעל המיטה שלהם, ואז הם התחילו לצרוח ואז הבן שלהם התחיל לצרוח, אנחנו התחלנו לצרוח. בהתחלה חשבנו שהגענו למקום הלא נכון בכלל, ואז אתה צרחת, ובן הדוד שלך נכנס... אני באמת לא בטוח שלופין יצליח להרגיע אותם..." רון דיבר בשטף."קדימה, נזוז." ואז נשמעו שלוש קולות הדומים בדיוק לחילוץ פקק שעם מתוך יין ישן.

החבורה ישבה בחדרו של רון. רק שעה לפני כן, הארי ישן עדיין במיטתו אצל הדרסלים. ועכשיו הוא כאן, במקום האהוב עליו ביותר; המחילה. הארי לא יכול היה להיות מאושר יותר.

"אתם בטוחים שזה היה בטוח להשאיר אותם שם?" שאלה הרמיוני.

"אוי, הרמיוני..." רון זרק עליה כרית, הארי שילח נעל בית.

"או, יופי... הגעתם", אמרה ג'יני בעייפות. לא ניתן היה שלא לשים לב לעובדה שהיא הייתה מגונדרת ומטופחת מאוד יחסית לאדם ישן. היה ברור לעיני כל שהיא התייפתה לפני שנכנסה אל החדר.

"מה זה?" שאל רון והחווה בידו על שיערה של ג'יני.

"היי הארי", היא אמרה בחיוך ביישני וסילקה את ידיו של רון מבין שערותיה.

"היי" הארי חייך בחזרה.

"אתם רעבים, מתוקים?" התפרצה הגברת וויזלי אל החדר. היא הייתה עדיין בכותונת הלילה שלה אך החזיקה מגש עמוס לעייפה בכריכים וממרחים.

"לא תודה", אמר הארי, 'אני עייף מדי מכדי לאכול,' חשב.

"אבל אתה נראה רזה מאוד", הביטה הגברת וויזלי בדאגה. "ומה איתכם?" היא שאלה את רון והרמיוני.

הרמיוני חייכה בנימוס ואילו רון אמר, "אמא, נתת לנו לאכול לפני שיצאנו, וזה היה לפני עשר דקות!"

"איפה לופין וטונקס?" הגברת וויזלי עברה לטון ענייני יותר.

"אהה..." פיהק רון, "הם עדיין שם".

"טוב, אני מבקשת שתהיו בשקט, שלא תעירו את פלר. מחר היום הגדול..." אמרה הגברת וויזלי.

"הכל כבר מוכן?" שאל הארי.

"פחות או יותר", אמר רון ולקח אל ידיו שני כריכים בהיסח דעת.

"במחשבה שנייה, גם אתם צריכים לישון. ג'יני, הרמיוני, רדו למטה". ציוותה הגברת וויזלי, והשתיים עשו כדבריה.

מבלי משים לב כבר הגיע הבוקר, ואיתו ההכנות האחרונות לקראת החתונה. כשהארי התעורר כבר לא היה אף אחד בחדר והוא ירד במהירות למטה. כולם כבר היו שם, מתכוננים במרץ באווירה קדחתנית.

"למה אני צריכה ללבוש את הדבר הזה?" סיננה ג'יני מבין שיניים חורקות.

"אני חושבת שזה יפה", אמרה הגברת וויזלי,  "הנה, גם הארי חושב כך, נכון מתוק?"  המשיכה, תוך דחיפת מרפקה לצידו של הארי.

"אההה...אמ...אני לא יודע..." משך הארי בכתפיו, "תשאלו את רון", הוסיף מיד לאחר מכן.

"מה את רוצה, ג'יני? את בסך הכל אחת מנערות הפרחים, כולן לובשות את זה! אני, לעומת זאת, נושא הטבעת. תראי מה אני צריך ללבוש!" אמר רון, תוך השלכת התלבושת הצידה בכעס.

"אבל זה...חדש!" אמרה הגברת וויזלי.

"אבל, אבל, אבל!" אמר רון, "למה מכולם אני הוא נושא הטבעת?" הוא הביט הצידה במרירות, "הנה, למה לא בחרתם באחד מן הנומים האלו?" הצביע אל עבר הגינה.

"אוי, לא... זה באמת מה שהיה חסר לנו עכשיו. רון, הארי, צאו מהר ותבריחו אותם לפני שהאורחים מגיעים, ואף מילה לפלר. אם היא שואלת, אין נומים בחצר ובטח שאין רול בעליית הגג. "

"הרמיוני כבר מוכנה, אימא?" שאלה ג'יני, תוך הסטת קצוות שיער סוררת וקיבועה באמצעות סיכה ורודה גדולה, עם פרח בקצה.

"אני לא יודעת". אמרה הגברת וויזלי, "באמת! זה לא מתאים כאן..." אמרה, ושלפה במהירות את הסיכה משיער בתה. עכשיו הוא הזדקר בצורה אפילו עוד יותר משונה.

"כולם מוכנים?" הרמיוני התעתקה לקומה התחתונה, וגררה מבט זועף מצדו של רון, "רון", היא גערה, "למה אתה עוד לא לבוש?"

"זאת התלבושת!" אמר רון והפנה אצבע מאשימה כלפי אימו.

"ואת כן מוכנה?" תהה.

"רק באתי לקחת את הגלימה שלי", הרמיוני נכנסה לחדר במבוכה ואספה אל ידיה קופסה מעוטרת בסרט ורוד.

"אז מה עשית עד עכשיו?" רון בהה בה, "אני לא מבין למה לוקח לך כל כך הרבה זמן", אמר רון, "את באה על תקן של אורחת".

"אני מבינה שאתה קצת נזעם על כך שאתה נושא הטבעת, אבל..." אמרה הרמיוני בטון אמפתי, אך נקטעה מיד על ידי רון.

"הם הפכו את הארי לשושבין!" הוא זעק.

"אפילו אנחנו לא שושבינים". אמרו פרד וג'ורג' שהגיעו לבושים בגלימות מפוארות למדי.

"העסקים הולכים יפה..." הם ענו ביחד בתגובה למבטו המופתע של רון.

"אבל אל תדאג", אמר פרד.

"הבאנו אחת גם לך!" השלים ג'ורג' בחגיגיות.

מבט הקלה נפרש על פניו של רון.

"איפה הנימוסים שלכם", פנתה הגברת וויזלי לאחר שסיימה לטפל בשערה של ג'יני, וחיבקה את התאומים. "אכלתם טוב?" היא שאלה.

"כן", ענה ג'ורג' והדף את אימו.

"איפה אבא?" שאל.

"הוא יגיע מאוחר יותר..." אמרה הגברת וויזלי בעצב מה, "או כך לפחות אני מקווה... אבל נעבור לנושאים משמחים יותר".

"זאת באמת גלימה יפה", אמרה ג'יני ובחנה את הגלימה. כשהגברת וויזלי לא ראתה היא החזירה את הסיכה לשערה.

"או, נהדר", מחק רון את חיוכו לאחר כמה דקות, "זה לא במידה שלי בכלל".

"אנחנו יודעים". חייכו פרד וג'ורג' חיוכים זדוניים.

" אתה גבהת מאוד לאחרונה", הודיעה הגברת וויזלי בפיזור נפש.

"אם זה ייתכן", העיר הארי.

הגברת וויזלי לא התייחסה להערה, ורק הפטירה בענייניות, "נוכל מאוחר יותר להאריך לך את זה באמצעות כישוף מאריך".

"הבאתם את העוגה איתכם?" היא פנתה אל התאומים.

"כן, אימא, אל תדאגי", אמרו ומסרו לידיה קופסת קרטון גדולה במיוחד.

"המוכר הזה חשב שאנחנו עובדים עליו", אמר ג'ורג' בקדרות, "זה לא עזר במיוחד שהיו שם אנשים שזיהו אותנו".

"אבל הנה, בסופו של דבר הצלחנו לקבל את מבוקשנו", אמר פרד בעליצות, "ודרך אגב, אימא, זה חמש אוניות". פרד הושיט את ידו הפרושה קדימה.

"שתיים, יותר נכון. אבל מי סופר", לחש ג'ורג' להארי בשובבות.

"מה כל הקולות האלו?" שאלה הגברת וויזלי במבט חשדני והביטה בתאומים.

"אה, זה לא אנחנו", הם השיבו, "כל השושבינות הגיעו, ראינו אותן בדרך".

פרד וג'ורג' לא הספיקו להוסיף מילה נוספת וכל החדר, שהיה צפוף ממילא, התמלא בנערות חינניות וקולניות, שללא ספק היה בדמן דם ויליות.

בדיוק ברגעים אלו הרמיוני הופיעה במדרגות. היא הייתה לבושה בגלימה ירקרקה, ושיערה היה אסוף למעלה בתסרוקת מושקעת, אשר הוסיפה לה חן רב. סיכה יפהפייה משובצת באבן אזמרלד ירוקה עיטרה את שיערה. למרות כל זאת, הופעתה לא זכתה לתגובות מכל סוג שהוא. היא בחנה את רון ממקומה בראש גרם המדרגות, בתקווה למחמאה או לפחות למבט, אך זה היה שקוע לחלוטין בבהייה אווילית בשושבינות שהגיעו.

הארי, לעומת זאת, דווקא כן שם לב, ובניסיון להציל את המצב, מירפק את רון בחוזקה, אך לשווא.

"את נראית מצויין". אמרה ג'יני בהדגשה, והצליחה לחלץ חיוך קטן מהרמיוני הפגועה.

כמה שעות מאוחר יותר, לאחר שכל השושבינות כבר הפסיקו לפזז, האורחים החלו לזרום אל תוך הבית.

"למה כולם לוחצים לי את היד?" שאל הארי, "אני בכלל לא קרוב משפחה".

בהתחלה זה היה די מצחיק אבל כשאחת מהדודות התעקשה להדביק נשיקה גדולה על לחיו, ואז על השניה, הוא כבר חשב שזה מוגזם.

"זה לא ברור?" העירה ג'יני, "אתה הארי פוטר", אמרה ביראת כבוד, כשמולם עבר ילד פעוט, קופץ משמחה ומצביע לעבר הארי בקריאות הפתעה.

שניהם מוקמו בחזית הבית, מוכנים לקבל כל אורח נכנס. רון והרמיוני היו אחראים על סידורם של האורחים במקום, ופרד וג'ורג', למרות שאף אחד לא ביקש מהם, ערכו סיורים לאורחים שהגיעו ברחבי הבית.

"אה, הארי, אתה יכול לעזוב לי את היד?" ציחקקה טונקס, "מה קרה לך?" שאלה.

הארי  היה כבר כל כך רגיל להושיט את היד לכל אורח שמגיע, שלא שם לב שהאנשים שאת ידם לחץ במרץ היו טונקס ולופין.

"אהה...אמ. לא זיהיתי אתכם". מילמל במבוכה.

לופין לבש גלימה מפוארת אך בלויה, ובאשר לטונקס, ובכן, די הגיוני שלא יזהה אותה. עם זאת, הם נראו שונים לא רק מבחינה חיצונית. שניהם החזיקו ידיים ונראו מאושרים מבחינה כללית. ג'יני מצדה חשבה שזה חמוד.

"נו, איפה הזוג המאושר?" שאלה טונקס כשנכנסה דרך הדלת והביטה מסביב.

"פלר לא רוצה שאף אחד יראה אותה, לא רק החתן", ג'יני גילגלה את עינייה, "היא חושבת שזה יביא מזל רע".

"אני מציע שתתקדמו". לחש הארי ללופין. בכל זאת, כבר התחיל להיווצר תור מסויים מאחוריהם. לופין הנהן ועשה כדברו, תוך משיכת ידה של טונקס כך שתבוא אחריו.

"הזמנתם את הגברת פיג?" הארי שיפשף את עיניו כשהביט בדמות רחוקה.

"זה הילד הראשון שאימא מחתנת". הסבירה ג'יני, "אני אתפלא אם יש מישהו שהיא לא הזמינה".

"אז, איך הדרסלים מסתדרים בלעדי?" שאל אותה הארי בחיוך כשזו ניגשה ללחוץ את ידו.

"כמה אוכלי מוות הגיעו", אמרה הגברת פיג ברצינות, "בבוקר, כמה שעות אחרי שעזבתם".

"מה?" מבטו של הארי הרצין לפתע.

"מזל שהחברה המכשפה הזאת של דאדלי בדיוק הייתה שם, מסתבר שהיא מכשפה דיי טובה. היא הצליחה לעכב אותם, עד שהגיעו כמה הילאים ממשרד הקסמים וטיפלו בעניין".

"אבל עכשיו הדרסלים יודעים שהיא מכשפה?"

"כן. דאדלי הגן עליה ואמר להם שהיא הצילה את החיים שלהם אבל לא היה אכפת להם, הם משוכנעים שהיא הסיבה שאוכלי המוות הגיעו אליהם מלכתחילה".

"דאדלי ידע שהיא מכשפה?" שאל הארי בהפתעה.

"ברור שהוא ידע. אבל בסופו של דבר, הם נידו אותו וגירשו אותו מהבית. אוח, צעקות כאלה לא שמעתי מאז שהחתול שלי הרס לגברת פטוניה את העציצים". ציחקקה גברת פיג.

"אבל מה קרה בהמשך?" האיץ בה הארי.

"ובכן, דאדלי עזב את הבית יחד איתה, ומאז נעלמו עקבותיהם".  ענתה.

"הרמיוני, אוכלי המוות לא ינסו להפריע לחתונה של ביל ופלר, נכון?" שאל רון בחשש. הוא והרמיוני התקדמו על עבר הכניסה.

"לא", ענתה במהירות, "זה יהיה מעשה מאוד מטופש מצדם, עם כל ההילאים בסביבה". היא נשמעה משכנעת.

הפרק הקודם		הפרק הבא