רשומות פוטר : לפיד הגורל

פרק 1- החברה החדשה של דאדלי

זה היה לילה אפלולי, שקט וריק מאדם ברחוב ספינר, כשקבוצת דמויות עטויות ברדסים צעדו לאורך הרחוב.

כולם הלכו בשיירה אחרי איש אחד, גבוה, בעל ברדס שאין רואים לו את הפרצוף.

הקבוצה נכנסה לבית מרוחק ברחוב. לא היו אורות, אבל ברגע שכולם נכנסו, המקום הואר כולו בבת אחת.

"האדון כאן?".

"כן, היכנסו לחדר הזה, הוא מחכה לכולכם", אמר איש עם שיער שמנוני במיוחד והצביע על החדר מצד שמאל.

חבורת האנשים נכנסה לחדר ענקי, ובו שולחן ערוך יפה ומסודר. האיש בעל השיער השמנוני, העונה לשם סוורוס סנייפ, הוציא את שרביטו, הכלים שעל השולחן מיד התמלאו במטעמים אותם זימן מהמטבח. האדון בעל הקול הלחשני הורה לכולם לשבת.

נער בהיר שיער וחיוור נכנס מהחדר האחר, הוא צעד באיטיות אל המקום היחיד הפנוי בשולחן.

"אדון האופל, דמבלדור מת, שום דבר לא עוצר בעדנו, אנחנו יכולים לעשות ככל העולה על רוחנו ולהפסיק את מרדף השווא הזה", אמרה בלטריקס והשפילה את ראשה, עיניה הנשואות אל אדונה בורקות בהערצה.

"יש מטרה אחת והיא פוטר. אל לנו לשכוח את שאומרת הנבואה; הארי פוטר לא יאריך חיים..." וולדמורט דיבר בקולו הקר, המצמרר. אף אחד לא העז לפצות פה.

"אדון האופל צודק, המטרה הבאה היא פוטר", אמר סנייפ בביטחון. "עתידנו בטוח, הוגוורטס עומד להיסגר, הגנתו של דמבלדור לא תהיה יותר בבית הספר והוא לא יהיה שם כדי להציל אותו".

"פוטר לא יצליח להתחמק. נעשה את המשימה הבאה בתחילת שנת הלימודים, לאחר מותו של דמבלדור". חרץ וולדמורט.

מלמולי הסכמה נשמעו ברחבי החדר.

"גייס את צבא אנשי הזאב, גרייבק". אמר וולדמורט

"כן, אדוני הלורד", השיב גרייבק.

הייתה דממה מצמררת באויר, לא היה צורך להכביר עוד במילים. החבורה נטשה את המקום כלעומת שבאה.

הכלב בבית הצמוד נהם אל מול האורחים הלא קרואים, אך כשאלו עברו לידו הוא קיפל את זנבו בין רגליו והשתתק.

לעולם לא יהיה כפי שהיה.

ביום המחרת, התעורר ילד, עוד לא בן 17, בדרך פריווט מספר 4. שמו היה הארי פוטר. אותו "עוד לא בן 17", היה מאוד משמעותי. קודם כל אסור היה לו לבצע קסמים מחוץ לכותלי הוגוורטס, למרות שעכשיו זה עמד בסימן שאלה גדול לנוכח העובדה שוולדמורט מסתובב חופשי. מלבד זאת היה עליו להישאר אצל הדרסלים- הוא הבטיח זאת לדמבלדור.

הארי קם ממיטתו והלך לכיוון המטבח. הוא עדיין לא הצליח לעכל את העובדה שדמבלדור כבר לא יהיה שם בשבילו, הוא תמיד חשב שלא משנה מה יקרה הוא תמיד יישאר. הוא הרגיש כאילו יש חור בליבו. דמבלדור סיפר להארי על ההגנה בבית הדארסלים עד לבגרותו, בגרותו תהיה בעוד כמה שבועות.

אפילו בזמן עצוב שכזה, הארי חשב שיוכל לשמוח על עזיבתו התמידית את הדארסלים, אבל כבר לא היה אכפת לו. מובן שהוא לא גילה להם שדמבלדור מת, הוא אפילו לא גילה להם שסיריוס, סנדקו, מת, והם גילו זאת מפי דמבלדור עצמו בשנה שעברה.

רון והרמיוני היו אמורים להגיע עם היותו בן 17, אז ישלים את המסע של דמבלדור, המסע אחר ההורוקרוקסים. הארי עדיין שמר על ההורוקרוקס המזויף שיצא לחפש עם דמבלדור- התיליון של סלית'רין.

כשעמד לחזור לדארסלים, חשב הארי כמו תמיד שיהיה נורא, אם כי יותר קצר. אבל הדודה פטוניה, אחותו של אימו, הייתה פחות חמוצה מתמיד. לטענתה, הדיאטה של דאדלי עובדת יפה והוא רזה והפחית ממשקלו כמה קילוגרמים טובים. יתכן שצדקה, אולם הארי לא ממש הרגיש בהבדל כלשהו.

גם הדוד ורנון היה מעט פחות עצבני. מסתבר שלדאדלי יש חברה חדשה מאחת מחופשות החג שהיו, וגם היא למדה באיזו שהיא פנימיה ובפעם הראשונה היא אמורה לבוא אל הדרסלים לארוחת צהריים, או כמו שהדוד ורנון אמר, "זאת בחורה נאה, ממשפחה טובה, מאוד מוכשרת, מאוד חכמה, מאוד מוצלחת. לא ניתן למצוא אחת יותר טובה ממנה. ואתה תקשיב", הוא פנה להארי, "אם יקרה משהו שהוא לא "נורמלי", אני אדאג באופן אישי שלא תחזור יותר לבית הספר הארור ההוא. הייתי ברור?"

ראשית, חשב הארי, הדוד ורנון אפילו לא ראה אותה או פגש אותה. שנית, כמה מוצלחת היא כבר יכולה להיות אם היא יוצאת עם דאדלי? ושלישית, הוא לא מתכוון לחזור להוגוורטס, אם אכן הוא לא ייסגר, אבל שוב, גם על זה הוא ממש לא התכוון לדבר עם הדרסלים.

הארי התקדם אל דלת המטבח, ופתח אותה באיטיות. שלושת הדארסלים ישבו סביב השולחן ואכלו חביתיות ובייקון.

"אה, הגעת", הפטירה פטוניה באדישות.

הארי התיישב במקומו, מולו הייתה צלחת עם חביתת ירק קרה.

"החברה של דאדלי מגיעה היום, למקרה ששכחת", הטיח בו הדוד ורנון.

"איך יכולתי לשכוח, אתם לא מפסיקים לדבר על זה מתחילת השבוע", סינן הארי לעברו.

אחרי שסיים וגורש במהירות מהמטבח, פטוניה שקדה על הכנת האוכל לשאר היום.

עוד כשש שעות תגיע החברה החדשה של דאדלי. הארי עלה לחדרו, והחליט להסתכל במזכרות האחרונות שלו מהוגוורטס. הוא לא עמד להמשיך לשנה השביעית; הוא חייב לצאת למסע אחר ההורקרוקסים, וכך גם רון והרמיוני, אשר יצטרפו אליו כשימלאו לו שבע-עשרה שנים.

הוא ידע אילו הורקרוקסים חסרים; התיליון של סלית'רין, הספל של הפלפאף, הנחש של וולדמורט ועוד הורקרוקס אחד שהארי או דמבלדור לא ידעו איך הוא נראה. מרוב מחשבות הארי לא שם לב לזמן.

כבר היה שתיים בצהריים, עוד מעט תגיע החברה החדשה של דאדלי.

הארי החליט לצפות בחדשות שששודרו באותה השעה, לראות אם יש חדשות בקשר למעשיו של וולדמורט. כמובן, בזמן האחרון היו העלמויות מוזרות, ואנשים נמצאו ללא רוח חיים ללא סיבה הנראית לעין וללא קשר ביניהם. אפילו המוגלגים כבר התחילו לחשוד.

היה צלצול בדלת. דאדלי, שהיה לבוש בבגדים מפוארים, יחסית לארוחת צהריים, פתח את הדלת.

עמדה בדלת נערה הגדולה מהארי בשנה לפחות. היא נכנסה עם דאדלי, בעוד הארי עמד עם דודו ודודתו בכניסת הבית. דאדלי הציג את הדרסלים בפני הנערה, שמה היה קלייר. ברור שדאדלי לא הציג את הארי, למעשה, הם ניסו להסתיר אותו ככל האפשר, משימה שלא הייתה קשה כל כך בהתחשב בעובדה שהיה צנום ודי נמוך, למרות שאפילו הם לא העלו על דעתם לנעול אותו בחדר. הארי חשב שהיא נראית בסדר, אבל כשקלייר ראתה אותו, היא צימצמה את עיניה והסיטה את מבטה". אני לא עד כדי כך מכוער", חשב הארי. בכל זאת,  השיער שלו לא היה עד כדי כך פרוע, המשקפיים שלו לא היו כה גדולות ואיך אפשר לשכוח את הצלקת המשוננת בצורת ברק שעיטרה את מצחו, שבעולם הקוסמים נחשבה למלהיבה ביותר, וגרמה לא פעם לסערת רגשות.

"אה, זה רק הארי, בן הדוד של דאדלי. הוא בא לבקר..." גימגם ורנון במהירות.

קלייר נעצה בו מבט חודר ובוחן, אבל לא אמרה דבר.

הדודה פטוניה הגישה את האוכל בחביבות. הארי כמובן נאלץ להישאר מחוץ לחדר.

"הוא אכל קודם", אמרה הדודה פטוניה כאשר קלייר העיפה מבט לעברו.

השיחה הייתה קולחת והתנהלה על מי מנוחות. הארי, שהביט מהדלת, מצא את העובדה שדאדלי, שהיה הבריון של האיזור והטיל מורא על השכונה כולה, נהג בכפפות של משי עם קלייר. עובדה מצחיקה ביותר, כאשר קלייר קמה לרגע, דאדלי אפילו הזיז למענה את הכיסא, ובקטע הזה הארי בקושי עצר את פרץ הצחוק שנתקף בו פתאום.

"היה מאוד נחמד להכיר אתכם, מר וגברת דרסלי. האוכל היה מעולה", אמרה קלייר אחרי שכולם גמרו לאכול.

"פטוניה. את יכולה לקרוא לי פטוניה". כמעט אי אפשר היה לנחש איך הם מתנהגים בדרך כלל, כשקלייר לא נמצאת.

"אנחנו צריכים לעשות את זה שוב", חייכה קלייר אל דאדלי המסמיק.

כשעמדה לצאת, נפל חפץ מסוים מכיסה. הארי התכופף מידית להרימו.
"נפל ל..." הוא התחיל להגיד ואז בחן את החפץ בידיו. החפץ היה מקל דק באורך 30 ס"מ. הארי זיהה מיד מה החפץ היה.

הפרק הקודם		הפרק הבא