הבן המאומץ של בלטריקס

הבן המאומץ של בלטריקס

חלק ג'- הזיכרון שלא ייכתב

"פאנפיק זה מבוסס על סדרת הארי פוטר והוא קניינה הרוחני של ג'יי קי רולינג, אינני מתכוון לנצלו למטרות רווח"

זיכרון תשיעי:

צעדתי בנוקשות מה לאורך המעבר, פני מועדות לעבר הדבר שחיכיתי לו כל כך הרבה שנים- מצנפת.

אני לא מדבר על סתם מצנפת, אלא על מצנפת המיון.

עוד מגיל ארבע, כאשר ראיתי לראשונה את הוגוורטס, אני חלמתי על היום שבו אני אזכה להיות אחד מהתלמידים בטירה, ועכשיו, כשאני בן אחת עשרה, החלום שלי התגשם.

צעדתי בזהירות כדי לא למעוד, רק זה היה חסר לי, לעשות מעצמי צחוק לפני כל בית הספר, בקושי הצלחתי למנוע מעצמי לרוץ אל המצנפת.

כשהגעתי אל המצנפת הרמתי אותה באצילות, כיאה לבן משפחת לסטריינג', וחבשתי אותה על ראשי.

"אני בהחלט שמח שאנחנו סופסוף נפגשים" אמר קול קטן בראש שלי.

אתה המצנפת. תמיד הייתי חד הבחנה. למה שלא תשלח אותי כבר אל סלית'רין וזהו? וגם קצר רוח.

"לא כל כך מהר, הארי פוטר." הקול זימר לי בראש את המילה האחרונה, ואני בהחלט התרתחתי.

זה לא השם שלי! אני עזבתי את המשפחה הנוראית הזאת לפני שנים! שלא תעז לשייך אותי לבוגדים האלו שהעזו להתנגד לאדוני! שיהיה לך ברור-

"די כבר, הבהרת את הנקודה שלך." המצנפת קטעה אותי באמצע. "אז אני פשוט לא אמסור לך את ההודעה ששמורה אצלי, כי היא מיועדת להארי פוטר, ואתה לא הארי פוטר."

המצנפת בהחלט שבתה את סקרנותי- הודעה? מי היה יכול להשאיר לי הודעה במצנפת המיון? אולי דודה נרקיסה, שהייתה המנהלת של הוגוורטס זמן מה? אבל למה שהיא תשלח לי הודעה, היא הרי שנאה אותי? ואם זה לא היא, אז מי זה כבר יכול להיות?

ממי ההודעה? לא יכולתי להתאפק.

"אלבוס פרסיבל וולפריק בריאן דמבלדור."

דמבלדור? לא האמנתי שאני יכול להיות יותר מופתע ממה שהייתי, אבל זה מה שקרה כששמעתי את דבריה של המצנפת. הוא מת לפני שנים.

"נו ו-? לא אמרתי אף פעם שזו הודעה חדשה, אז אתה רוצה לשמוע אותה או לא?"

אני רוצה, בהחלט.

"אז אתה הוא הארי פוטר?"

כן. בסופו של דבר הסקרנות גברה עליי והייתי מוכן לסבול את השם הזה, העיקר לגלות מהי ההודעה שדמבלדור השאיר לי, בפעם האחרונה שדמבלדור השאיר לי משהו זה היה שרביט, אותו שרביט שבו אני משתמש כבר מגיל תשע, אז בהחלט רציתי לדעת מה הוא השאיר לי הפעם.

"טוב מאוד. אז, הארי פוטר, האם אתה מעוניין לשמוע את ההודעה שיועדה לך?"

כן. רק תגידי אותה כבר.

"יש עוד שלושה תנאים שצריכים להתקיים לפני שאוכל לגלות לך את ההודעה של דמבלדור." המצנפת בהחלט עצבנה אותי, היא התנהגה כאילו יש לה את כל הזמן שבעולם, בעוד אני שרוי במתח. "האם פתחת את הכספת ודיברת עם דמבלדור עצמו?"

כן.

"האם גם הגלימה וגם השרביט נמסרו לך לשימושך האישי?"

כן. קצת יותר מהר בבקשה.

"האם וולדמורט גילה משהו מעניין עליהם?"

לא.

"מעולה. אם כן, אתה יכול לשמוע את ההודעה, מעכשיו אני רק חוזרת על המילים של דמבלדור כפי שהוא אמר לי אותם, מעכשיו."

פתאום הקול של המצנפת השתנה ונעשה שקט יותר, כאילו היא לוחשת את המילים, למרות שבכל מקרה רק אני יכולת לשמוע אותה.

"הארי, אני חייב להודות ששיקרתי לך בדמותי שבמראה, השרביט שנתתי לך אינו השרביט שהיה לי עד שהבסתי את גרינדלוולד, אלא זהו השרביט שלקחתי מגרינדלוולד, זה השרביט החזק ביותר שקיים, היחיד שיוכל לעמוד מולו זה וולדמורט עצמו, ולכן, אל תנסה להרוג את וולדמורט אתו, אתה לא תצליח, אבל אי פעם תהייה בסכנה, השרביט הזה יעזור לך."

הייתה עצירה קלה בדברי המצנפת וחשבתי שההודעה נגמרה, אבל אז היא המשיכה.

"אתה בוודאי שואל את עצמך למה לא סיפרתי לך את זה כבר בראי, האמת היא פשוטה- אני חששתי שאם וולדמורט ידע את האמת על השרביט הוא ייקח אותו לעצמו, ואילו אני רציתי שאתה תקבל את השרביט כדי שיגן עליך, ולכן נאלצתי לשקר לך כך, זה סוף ההודעה, אה, דרך אגב, כדאי שלא תספר לאף אחד על ההודעה הזאת ובמקום זה תטען שהמצנפת התלבטה איזה בית מתאים לך יותר."

זאת באמת הייתה סוף ההודעה, כי מיד אחר כך המצנפת צעקה בקול "סלית'רין!" כך שכל האולם שמעו אותה.

הסרתי את המצנפת וצעדתי מבולבל אל השולחן של סלית'רין שקיבל אותי במחיאות כפיים סוערות, לא ידעתי מה לעשות, האם לספר לאדוני על ההודעה של דמבלדור, ובכך להסתכן שהוא ייקח את השרביט לעצמו ואני אשאר ללא שרביט, או שלא לספר לו ובכך לבגוד בו?

ההתלבטות הסתיימה כאשר דראקו, שגם הוא מוין לסלית'רין, התיישב לידי ושאל אותי למה חבשתי את המצנפת עשר דקות שלמות לפני שהיא קראה את השם שלי, זה גרם לי להחליט, לא היה שום סיכוי שאני אספר לדראקו על ההודעה של דמבלדור, כי אני והוא לא חבבנו זה את זה.

"אה, היא רק התלבטה האם למיין אותי לסלית'רין או לרייבנקלו." עניתי לדראקו ובכך הגעתי להחלטה שלא לספר לאף אחד על ההודעה של דמבלדור, זה אמנם היה בגידה באדוני, אבל השרביט בכל מקרה לא יועיל נגד וולדמורט, אז שום דבר לא יקרה אם הוא לא ידע את האמת עליו.

מאז עברו לא מעט שנים ומדי פעם כמעט והחלטתי להתוודות באוזני אדוני על כך שהסתרתי ממנו את האמת על השרביט, אך תמיד קרה משהו שמנע ממני לגלות לו, פעם זה היה דראקו שהצטרף לשיחה שלי עם אדוני, פעם זה היה מבחן בגילוי עתידות שצץ במפתיע, ופעם זה היה פשוט שהמנהל של הוגוורטס פשוט לא הסכים לי להשתחרר כדי לדבר עם אדוני, כיוון שזה לא היה משהו ממש דחוף.

לפני שנה החלטתי סופית לא לגלות לאדוני על ההודעה.

מה שקרה זה שהתגלה שאחד מאוכלי המוות הנאמנים ביותר של אדוני הסתיר ממנו מידע, אדוני הרג אותו בו במקום, בלי להתחשב בסיבות שלו, אני לא מעז לחשוב מה הוא ייעשה לי אם הוא ייגלה שאני הסתרתי ממנו מידע.

למרבה המזל אני היחיד שהולך לקרוא את היומן הזה, אז אני לא צריך לחשוש שמישהו יגלה את האמת על ההודעה, הסוד שלה שמור לבטח בראשי וביומן הזה, למרות שכאשר אני חושב על כך, יכול להיות שהיה עדיף לי בכלל לא לכתוב את הזיכרון הזה, אבל כבר מאוחר מדי, אני כבר כתבתי אותו.

נו מילא.

זיכרון עשירי (לא להאמין שאני כבר מחליף קידומת בזיכרונות שלי):

קנטאורים הם יצורים מרהיבים, המראה שלהם הוא מהמם, חציים סוס וחציים אדם, שערם משתפל על גבם האנושי, כך שאם מישהו ירכב עליהם הוא יוכל לאחוז בו כמו ברעמה של סוס רגיל, לא שנראה לי שיהיה מישהו שיעז לרכוב על קנטאור.

הם גם יצורים חכמים, יכולת הצפייה שלהם בכוכבים היא יוצאת מהכלל, והם יכולים לדעת את העתיד על פי מצב הכוכבים בשמיים.

אבל הם בעיקר יצורים מעצבנים.

נסו אתם לנהל שיחה עם קנטאור שכוללת צפייה בכוכבים. זה פשוט בלתי אפשרי.

הכול התחיל באמצע השנה השלישית שלי בהוגוורטס, כאשר אדוני העלה בדעתו את הרעיון שאם יש מישהו שיוכל להבין את כוחי הרי שאלו הקנטאורים, ולכן הוא גרר אותי עוד באותו היום לתוך היער האסור להיפגש עם קנטאור.

הקנטאורים שונאים לעזור לקוסמים, הם חושבים שיש בזה משהו משפיל, אך אין שום קנטאור שיעז להתנגד להוראה של אדוני, ולכן, אם אדוני קבע פגישה עם אחד מהם, הרי שהוא יגיע לפגישה לא משנה כמה זה משפיל עבורו.

הקנטאור שפגשנו היה קנטאור ערמוני בשם ביין, על פניו נראתה שנאתו הרבה לאדוני, אבל הוא לא יכל לעשות שום דבר בגלל שאדוני לא היה רחמן עם אלו שעצבנו אותו.

אני זוכר את אדוני, מרשים בצורתו, מורה לקנטאור לחזות את גורלי בכוכבים, הוא דיבר בקול קפוא, כאילו זה עלבון בשבילו לדבר עם קנטאור.

כשראיתי איך אדוני מדבר אל קנטאורים זה הזכיר לי את אחת העובדות במשרד הקסמים, מכשפה בשם דולורס, שפשוט שנאה את כל בני הכלאיים, היא תמיד נצמדה אל אמי במהלך אירועים שמשרד הקסמים ארגן בניסיון לשכנע אותה להשמיד את כל בני הכלאיים, או משהו כזה, בקיצור, מכשפה בכלל לא נחמדה שהייתה לה אובססיה נגד בני כלאיים.

הקנטאור ניסה לדחות את בקשתו של אדוני בטענה שבכוכבים אפשר לקרוא רק את מה שהולך לקרות בקרוב, אך אדוני רק צחק לו בבוז, שהוא מנסה כך לעבוד עליו.

בסופו של דבר, הקנטאור נאלץ לקרוא את מפת הכוכבים עבורי, ואז גיליתי כמה קנטאור יכול להיות מעצבן, הוא הלך לאיבוד בקרב הכוכבים והשאיר אותנו לשבת לידו כמה שעות טובות לפני שהוא גילה לנו מה הכוכבים אומרים עליי.

לאורך השעות שחיכינו לו, אדוני ניסה לזרז אותו בעזרת כל מיני איומים, אך זה לא שינה כלל לקנטאור, הוא המשיך לבהות בכוכבים שמעליו ולמלמל כל מיני דברים סתומים, כגון ששבתאי בוהק הלילה, או שרהב קרוב מדי אל ונוס, עד שכמעט וביקשתי מאדוני לרצוח אותו, העיקר שיפסיק עם זה, הסיבה היחידה שלא ביקשתי מאדוני לעשות זאת הייתה שידעתי שאז אדוני ייקח אותי לקנטאור אחר ואנחנו נאלץ לעבור אתו הכול מההתחלה.

אחרי כמה שעות, כשביין הצליח לנתק את מבטו מהכוכבים ולנעוץ אותו בנו חזרה, אני הזדקפתי במהירות מחכה למוצא פיו, אבל הוא רק שאל את אדוני האם הוא בטוח שהוא רוצה לדעת את התשובות לשאלתו.

אני יכול להישבע שבאותו הרגע אדוני היה במרחק של שבריר שנייה מלהרוג את ביין, והסיבה היחידה שהוא לא הרג אותו הייתה שביין ידע את התשובות שהוא כל כך רצה.

או לפחות זה מה שאדוני חשב, כי כשביין גילה לנו את מה שהכוכבים אומרים, התברר לאדוני שאלו רק שני משפטים שלא מועילים לו בכלל.

לילד יש כוח שאתה לא תוכל להבין

זה היה המשפט הראשון שביין אמר, משפט שאדוני כבר ידע, כי זה בדיוק מה שנאמר בנבואת המוות.

כשהילד יאגד את כל השלושה הוא יוכל לנצח את האלמוות

המשפט השני שביין אמר בהחלט הפתיע אותי- לנצח את האלמוות? מה זה אומר? האם הכוונה היא שאני אלמד איך להיות בן אלמוות? או שאני אהרוג מישהו שהוא בן אלמוות? זה לא היה מספיק ברור בשבילי.

גם לאדוני זה לא היה ברור, אבל הוא בהחלט זכר את דבריו של ביין, זה היה הרמז הראשון שהוא קיבל לגבי הכוחות שלי, ולכן, כאשר סיביל טרלוני ניבאה את נבואת השלושה הוא ידע להאמין לה, אבל כעת אני כבר קופץ אל הזיכרון הבא, אז כמה שניות ונעבור אליו.

אחרי שביין אמר לנו את שני המשפטים האלו, הוא דהר משם והותיר אותנו לבד, אז חזרנו בנחת אל הטירה, לא הייתה לנו סיבה למהר, השחר עוד לא עלה, כך שלא היו לי שיעורים להגיע אליהם, וידעתי שאני אפילו אספיק לתפוס תנומה לשעתיים שלוש.

המשפט השני של ביין המשיך להטריד אותי עוד שבועות אחרי הפגישה אתו, וניסיתי למצוא כל מיני שלישיות שיוכלו לאפשר לי לנצח את האלמוות, אבל שום שלישיה לא התאימה לכך ואני נותרתי במבוי סתום, עד שבסופו של דבר פשוט ויתרתי ושכחתי מזה.

זיכרון אחת עשרה:

הזיכרון הזה מורכב משני חלקים שהיה ביניהם הבדל זמן קטן, אז כדאי שאני אתחיל אותו מחדש, כדי שהוא יהיה יותר מובן.

זיכרון אחת עשרה- חלק ראשון:

יותר טוב.

זה היה יום די רגיל  בהוגוורטס, או לפחות כך זה התחיל.

אני יודע, אני יודע, זאת התחלה מאוד נדושה, אבל מה לעשת שהיא נכונה, אי אפשר להתווכח עם המציאות והמציאות הייתה שאותו היום התחיל בדיוק כמו כל יום רגיל, ועד ארוחת צהריים לא היה הבדל בינו לבין שאר ימים.

לארוחת הצהריים אני איחרתי קלות, הייתי עסוק בלהשלים שיעורי בית לשיעור בתולדות הצמחים שהיה אמור להיות מיד אחריה, לא יכולתי לדמיין שמה שיקרה באותה ארוחת צהריים ישנה את כל סדר היום, הייתי אז רק בן ארבע עשרה ולא ידעתי את כל מה שקורה בעולם.

באותו היום קרה דבר מאוד לא צפוי, סיביל טרלוני הצטרפה אל שאר הצוות לארוחת הצהריים, אני לא הכרתי אותה אישית, כי לא נרשמתי ללימודי חיזוי עתידות, אבל תלמידים שהשתתפו בשיעורים שלה סיפרו לי כמה דברים עליה, כך שידעתי מי היא.

אני זוכר את זה כאילו זה קרה ממש עכשיו, אני נכנס בנחת אל האולם הגדול, מחזיק שלושה ספרים כבדים שנעזרתי בהם בגמירת שיעורי הבית, ואז סיביל טרלוני נעמדת בשולחן הצוות, מצביעה עליי ואומרת בקול מוזר את נבואת השלושה.

"זהו הילד, אשר עליו נובאה הנבואה.

זהו הילד שבכוחו לאחד את השלושה.

זהו הילד שאת האלמוות יוכל להביס.

זהו הילד שאותו אף אחד לא יניס.

השלושה נצרכים לו שלא ייטבח.

הראשון- אדון, אשר לא ינוצח.

השני- קרוב רחוק, יקשרו אל המתים.

השלישי- יורש, מעלים את החיים."

סיביל טרלוני סיימה את דבריה, התנערה, והתיישבה מבולבלת חזרה במקומה, לא עברו יותר מכמה שניות והיא חזרה לתקוף את הבייקון שלה בשיא ההתלהבות, כשאדוני חקר אותה אחר כך על הנבואה התברר לו שהיא לא זוכרת שום דבר ממנה.

כמובן שהדבר הראשון שעשיתי היה להפיל את הספרים ישר על הבוהן של הרגל שלי, מה שגרם לי לפתוח בצרחות מול כל בית הספר, שנייה אחרי שהם שמעו נבואה שאומרת שאני יוכל להביס את האלמוות, תזמון מושלם, אם מישהו היה שואל אותי.

לא עברו יותר מעשר דקות ואדוני כבר נכנס בסערה אל האולם הגדול, הדבר הראשון שהוא עשה היה לחקור את סיביל טרלוני, אך כפי שכבר אמרתי היא לא זכרה כלום מהנבואה.

בשלב ההוא אדוני הורה לי ללכת למשרד המנהל ולחכות לו שם, כך שאני לא יודע בדיוק מה קרה עד שהוא נכנס במהירות אל משרד המנהל כשבעקבותיו משתרך לו דראקו, זה בישר רעות, כי אפילו אדוני ידע שאני ודראקו לא סובלים זה את זה.

"פענחתי מי הם השלושה ומיהו בן האלמוות!" הכריז אדוני כאשר הוא נכנס.

אני זקפתי את ראשי מיד. "מי הם?"

"הראשון זהו אני, אדון האופל, זה שאי אפשר לנצח אותו." אדוני לא פקפק בכך לרגע שזה לא הוא הבלתי מנוצח.

"אני השני, הקרוב רחוק." היה ברור על דראקו שהוא ממש רוצה לעזוב את המקום בלי לעזור לי אבל לא מעז בגלל אדוני.

"ומי השלישי?" חשבתי שזה מישהו שמתמחה בהנגזה, כי הוא אמור להעלים אנשים.

"זה אתה, מי שיהרוג את בן האלמוות ויעלים אותו מהחיים." הצהרתו של אדוני בהחלט הפתיעה אותי, כי מהנבואה היה נשמע שיהיו שלושה שיעזרו לי, ולא שאני יהיה אחד מהשלושה, אבל אני לא התכוונתי להתווכח עם אדוני על זה, כי אם אדוני אמר, הרי שאדוני יודע.

"מי בן האלמוות?" דראקו הפגין עניין מועט בנבואה, אבל אפילו הוא התעניין לדעת במי מדובר.

"בן האלמוות היחיד שאני מכיר הוא ניקולס פלאמל, אז הוא חייב להיות בן האלמוות. כדאי שתתכוננו, אנחנו הולכים לחסל אותו." וכך נרקמה התוכנית לרצוח את ניקולס פלאמל.

זיכרון אחת עשרה- חלק שני:

אני אדלג במהירות על המסע שלנו לצרפת, על כל החיפושים עד שגילינו איפה גר ניקולס פלאמל, על המחלה המסתורית שתקפה את דראקו, שאני בהחלט לא מתכוון להודות שאני אחראי לה.

אני גם אדלג על תיאור הדרך שבה חדרנו אל הטירה שלו שהייתה מוגנת היטב, אבל ההגנות פשוט לא הועילו נגד אדוני, אני גם אדלג על הקטע שבו אדוני רצח את אנשי הטירה אחד אחרי השני עד שניקולס פלאמל הגיע להילחם נגדנו, אני נגעלתי מזה, אבל לא אמרתי כלום, כי אדוני יודע מה שהוא עושה, ואם הוא חושב שזה נצרך, הרי שזה באמת נצרך.

אני אפילו אדלג על התיאור של הקרב שלנו נגד ניקולס פלאמל, כי הוא היה כל כך מהיר שלא ראיתי בדיוק מה קרה בכל רגע, ולכן אני לא יכול לתאר אותו.

כעת ניקולס פלאמל שכב מולנו על הרצפה, כבול בחבל מכושף, השרביט שלו, שבור, מתחת לרגלו של אדוני, על פניו רואים את משא שנותיו.

החלק שבו הבסתי את ניקולס פלאמל היה שאני זה שירה את החבל המכושף שכבל אותו, מה שהוכיח שאדוני שוב צדק, ולא הייתי צריך מישהו שלישי.

"איפה אבן החכמים?" אדוני לא בזבז זמן בלעוג לניקולס פלאמל, הוא פשוט רצה לקחת את אבן החכמים ולחזור לנהל את משרד הקסמים.

"מאוחר מדי." ניקולס שלח אליו חיוך עייף. "אני השמדתי אותה ברגע שנודע לי שמישהו חדר אל הטירה, זאת הסיבה שלקח לי כל כך הרבה זמן לבוא להילחם בכם, זה מה שאני עושה תמיד כאשר יש חשש שמישהו ייקח אותה."

"אבדה קדברה" על פניו של אדוני נראה כעס אדיר, הוא מאוד רצה את אבן החכמים, וזה בהחלט הכעיס אותו שניקולס השמיד אותה.

ניקולס צנח מת על הרצפה, על פניו עדיין נסוך החיוך.

אני שתקתי, אמי לימדה אותי עוד מגיל צעיר שלא כדאי לדבר עם אדוני כאשר הוא כועס, אבל מתברר שאמא של דראקו לא לימדה אותו את זה.

"לא היה כדאי להכריח אותו ליצור אבן חכמים חדשה במקום להרוג אותו?" לדראקו תמיד היה פה גדול, וזה סיבך אותו לא פעם, אבל אדוני חש חיבה לחוצפה שלו.

"שתוק, ילד, קרושיו!" מתברר שהפעם דראקו חצה את הגבול, לעולם לא מטילים ספק במעשיו של אדוני, הוא תמיד יודע מה הוא עושה, כך שהוא לא יכול לטעות.

עמדתי בשקט כאשר מאלפוי צרח מכאבים, לא יכולתי לעשות שום דבר כדי לעזור לו, הוא הביא את זה על עצמו עם החוצפה שלו, אז שיסתדר לבד.

חיכיתי שאדוני יירגע לפני ששאלתי: "חוזרים עכשיו, אדוני? צריך להודיע לכולם שנפטרנו מהאיום הנורא של ניקולס פלאמל."

"כן." אדוני שחרר את רוב הזעם שלו כאשר הוא עינה את דראקו, אז עכשיו הוא חשב בהיגיון.

דראקו הזדקף בכאב בלי להשמיע שום מילה, הוא לא רצה לעורר שוב את חמתו של אדוני, אבל הוא כן שלח אליי מבט מלא שנאה, כבר ציינתי שאני והוא לא הסתדרנו ביחד?

כך הגשמתי גם את נבואת השלושה שאמרה סיביל טרלוני וגם את המשפט שהיה כתוב בכוכבים כפי שביין אמר לי ולאדוני, למרות שכן הציק לי משהו קטן בסיפור- הרי לא אני זה שהרג את ניקולס פלאמל, אז למה היה צריך את עזרתי, מדוע הנבואה אמרה שרק אני אוכל להביס אותו?

הדבר הזה עדיין מציק לי.

זיכרון שתים עשרה:

זהו זיכרון מדהים, זיכרון שלא ייאמן, זיכרון בלתי צפוי, זיכרון שביקום שלי אני היחיד עם זיכרון כזה.

הזיכרון הזה העסיק את אדוני ללא הפסקה.

הייתי רוצה לכתוב אותו, להוריד אותו מעל ליבי, אך אדוני ציווה אותי כבר אז שאסור לי לכתוב את הזיכרון הזה לעולם, אסור לי אפילו להזכירו באוזני מישהו חוץ ממנו ומאמי, אסור לי אפילו לחלום עליו.

זהו זיכרון כזה חשוב שאדוני לימד אותי הלטת הכרה כדי שאף אחד לא יוכל לחלץ אותו מראשי בשום מצב, למרות שמאז הבגידה של סוורוס סנייפ הוא התנגד לכך שמישהו מהסובבים אותו ישתמש בהלטת הכרה חוץ מאמי.

זהו זיכרון מדהים, אך לי אסור לכתוב אותו, ולכן אעבור עכשיו לזיכרון הבא.

הבן המאומץ של בלטריקס

הערת אגב

מהו הזיכרון שלהארי אסור לכתוב? אמנם לו אסור לכתוב את זה, אבל לי מותר להראות לכם מה קרה שם.

מעוניינים לדעת במה מדובר? התשובה מחכה לכם בפאנפיק

"היקום בראשות גרינדלוולד"

אז מה אתם מחכים, לכו ותקראו.

אם אין לכם כוח לקרוא פאנפיק אחר באמצע, אתם מוזמנים לעבור ישירות לפרק הבא של הפאנפיק הזה, אם הוא כבר קיים- זיכרון לקוח.

הפרק הקודם