החיים ללא וולדמורט- שנה א'

"אבא, הגענו כבר ? הא אבא הגענו ?" שאל הארי, בפעם העשירית באותה נסיעה.
"הארי, אתה יודע שזה מחרפן אותי כשאתה שואל את זה, תתעסק במשהו כי ייקח לנו עוד זמן להגיע לתחנה, יש פה קפפ..." אמר ג'יימס.
"אומרים פקק אבא..." הארי גיחך. "למה בכלל לא לקחנו מטאטא ? אני רוצה כבר לנסות את הנימבוס שלי.." מלמל הארי בשקט, הוציא את שרביט הצינית שלו מהכיס ועשה תנועות של כישופים.
רק אתמול הארי נסע עם אמו לסמטת דיאגון, וקנה שם שרביט, קדרה, גלימות, ספרים, ציוד כתיבה ותנשמת, שהגיעה עם פתק בו כתוב שמה: 'הדוויג'.

כעבור שעה הארי וג'יימס הגיעו לתחנת הרכבת קינגס קרוס, והלכו בצעד בטוח ומהיר לעבר המחסום שבין הרציפים תשע ועשר.
הארי נכנס לתוך הרציף והרגיש כאילו הוא בתוך ערפל כבד, ובתוך שנייה הוא מצא את עצמו צופה בקטר גדול בצבע שני שעמד סמוך לרציף הומה אדם.
ג'יימס הגיע מיד אחריו והוביל את הארי לתוך הרכבת.
" תתנהג יפה הארי, תלמד טוב, ולא משנה אם תצליח בלימודים או לא, העיקר להישאר ליד החברים שלך, לכייף, ומדי פעם קצת קונדסים לא יזיקו... עכשיו אני רוצה לתת לך משהו שקיבלתי מאבי, והוא קיבל את זה באביו, ככה במשך עשרות דורות," ג'יימס הוציא גלימה מהתיק ותחב אותה למזוודה של הארי "תשתמש בה טוב..."אמר ג'יימס ופנה ללכת, אבל הארי עצר אותו וחיבק אותו חיבוק פרידה "נתראה בחג המולד..." אמר הארי ונכנס לרכבת.
הארי מצא תא ריק, נכנס וצפה באביו דרך החלון, מנופף לו ומסתובב, כנראה שמישהו קרא לו.
ג'יימס התקרב לגבר עם שיער שמנוני, לבוש במדים שחורים (מדים של פרופסור- כך ג'יימס סיפר להארי), והם החלו להתעמת.
הארי לא שמע אותם, אך היה בטוח שאם היה שומע הוא היה שומע מילים גסות שאבא שלו לא היה רוצה שישמע-
"היי ! תגיד אפשר לשבת כאן ? כל התאים האחרים תפוסים..." קטע ילד ג'ינג'י את חוט המחשבה של הארי, והארי הסתובב לעברו.
"כמובן ! בוא, שב..." אמר הארי, תר אחר אביו בקהל ההורים שנופפו לילדיהם, אך זה הלך.
הארי ראה את הפרופסור עם השיער השמנוני נכנס לרכבת והולך לעבר קרון המורים והמדריכים. הילד הג'ינג'י ראה שהארי מסתכל על קרון המדריכים וסיפר לו שאח שלו מדריך, אבל כשהוא יהיה גדול הוא לא רוצה להיות מדריך.
"סליחה, אבל... איך קוראים לך ?" שאל הארי, שעכשיו הסב את כל תשומת ליבו לשיחה החד צדדית שהילד ניהל.
"אה ! אני רון וויזלי ! מי אתה ?"
"אני הארי. הארי פוטר."
"שם חמוד..." אמר רון וחייך לכיוון הארי. הארי החזיר לו חיוך.

המשך רבע שעה הארי שוחח עם רון, עד שנשמעה נקישה על דלת התא וילדה נכנסה לקרון.
"היי הארי !" אמרה הילדה.
"היי חנה !" אמר הארי, ורון הסתכל עליו במבט שואל. "זו חנה אבוט, היא גם גרה במכתש גודריק..."
חנה יצאה מהתא בלי לשאול אפילו איך קוראים לרון, והמשיכה ודילגה לעבר תאים אחרים.
"אז.. באיזה בית היית רוצה להתמיין ?" שאל רון, ולא חיכה לתשובה מהארי ואמר "אני רוצה לגריפינדור, כמובן..."
"גם אני ! כמו ההורים שלי, וכל המשפחה שלי מצד אבא !" אמר הארי בגאווה, ואז נשמעה נקישה נוספת על דלת התא.
ילדה מקורזלת שיער נכנסה, לבושה כבר במדי הוגוורטס, ואמרה "אני רואה שאתם באמצע שיחה חשובה.." הארי הוריד את ידו שהייתה מונפת באוויר וחייך חיוך מתנצל "אני הרמיוני גריינג'ר," המשיכה הילדה "תגידו, ראיתם כאן קרפד אולי ?"
רון והארי הנידו בראשם לשלילה, והרמיוני משכה בכתפייה "טוב נו.. אתם יודעים, כדאי לכם להחליף גלימות.. אני חושבת שעוד מעט מגיעים."

חמש דקות אחרי שהארי ורון החליפו גלימות לגלימות של הוגוורטס, הרכבת עצרה בתחנה של הוגסמיד וכל התלמידים יצאו מתאיהם, הדלתות בכל הקרונות נפתחו והתלמידים זרמו החוצה כמו נהר.
בתים כפריים נגלו לעיניהם של רון והארי, וחורשים אפלוליים מאחורי השכונה הקרובה. הארי פלט קריאת התפעלות, ורון הסתכל עליו וצחקק.
אחרי שסיימו להתפעל מהנוף היפה שמאחוריי הבתים הם שמעו קריאה מכיוון קצה הרחוב "כל התלמידים החדשים לכאן !" קרא איש ענק, מכוסה בזקן סבוך שהסתיר את פניו.
"וואו !" אמרו הארי ורון בפה אחד והרימו את עיניהם, עד שנפגשו עם עיני החיפושית של האיש. האיש הגדול קיבץ את כל תלמידי השנה הראשונה בצד הרחוב ואמר "שלום כולם. אני זה האגריד, שומר המפתחות והקרקעות בהוגוורטס פה."
הארי לא ידע למה אבל הוא חיבב את האגריד, הוא נראה נחמד וטוב לב.
האגריד הוביל את התלמידים לכיוון אגם, שם חיכו מספר סירות, בלי משוטים ובלי מנוע.
"קראתי שהסירות מכושפות, וכאשר עולים עליהם ארבעה תלמידים הן מתחילות לזוז." שמעו הארי ורון את הרמיוני מספרת לתלמיד שעמד לצידה אבל לא נראה שהקשיב לה כל כך. רון פלט גיחוך והארי חייך.

הם עלו לסירות (הארי ישב עם רון, הרמיוני ועוד ילד אחד שנקרא נוויל) והסירות החלו לשוט.
אחרי זמן מה התלמידים ראו טירה גדולה ושחורה, ניצבת בראש הר וכולם קראו קריאות התפעלות.

דלת הכניסה לטירה הייתה גדולה ועשויה מעץ כהה ועבה. בדיוק כשהתלמידים התקרבו, הדלת נפתחה לבד וחשפה גרם מדרגות, בו עלו התלמידים.
בראש גרם המדרגות חיכתה אישה מבוגרת עם מצנפת שחורה ומדי פרופסור.
"שלום לכל תלמידי השנה הראשונה, אני הפרופסור מקגונגל, המורה לשינוי צורה, ראש בית גריפינדור וסגנית המנהל, עוד מעט תתחלקו לבתים, ואלה הם: גריפינדור, הפלפאף, רייבנקלו וסלית'רין.
כשאני אפתח את הדלת, אתם תצעדו עד קצה האולם, ותחכו עד שאקרא בשמותיכם. בהצלחה."

-----

הפרק הבא: המיון (מחכה לכם הפתעה גדולה מאוד)

הפרק הזה יחסית ארוך (לפצות על הראשון) אני לא ממשיך את הפיק אם אין יותר מחמש תגובות.

נ.ב: מזל טוב לפיק- בתוך יומיים 200 כניסות !!!

הפרק הקודם		הפרק הבא