The Sound of Music

עיניה נפתחו במהירות, בפחד.

ג'קלין מארי נבהלה עד עמקי נשמתה כאשר ראתה מעליה פנים חרושות קמטים.

האישה רכנה מעליה והניחה על מצחה רטייה לחה מבד לבן של מרפאה. 

בעודה נאנחת בהקלה ומנסה להירגע, שמעה ערבוביית קולות מדברים, אך לא הצליחה להבין מילה מבעד למסך הכאב והבלבול.

כעבור כמה דקות של האזנה היא כבר הצליחה להתמקד מספיק כדי להבין על מה שניים מהאנשים שעמדו ברחבי

החדר דיברו.   "...אותה במרפאה של בית מחסה?"  התפרץ איש שלישי בטון מבולבל.

האיש שעמד בגבו אליה היה כנראה ממש זקן, כי כל מה שהצליחה לראות היה שיער ארוך לבן-כסוף.

הוא ענה לו בטון מאופק וברור, כאילו הוא מדבר לילד קטן. "קורניליוס, בבקשה ממך.

סוורוס מנסה לספר לי מה קרה שם!" ומארי כבר לא התעניינה.

את הסיפור הזה היא הכירה.

היא חשה לפתע כאב עצום בצד גופה, וכשניסתה להשפיל מבט ולראות מה קרה לה, היא ראתה את המרפאה המוזרה

מסירה תחבושת אפורה מלוכלכת ספוגה בדם רב, כהה מאוד.

ראשה של מארי הסתחרר עליה.

היא עצמה עיניים בחוזקה, ונאבקה בדחף להקיא.

היא הרגישה את הכאב, חותך בבשרה שוב ושוב, ננעץ כמו סכין.                   

או אולי אלו הן פעולות מסוימות שביצעה המרפאה? לא היה לה איכפת.

היא הרגישה שקולות החדר מתרחקים ממנה והיא מתחילה לשקוע חזרה באפלה.

**********

דבר מה העיר אותה.

משהו אמר לה שהכרתה לא אבדה לה לפני זמן רב.                            

עפעפיה הכבדים סרבו להיפתח והיא הרגישה בצל כהה חולף על פניה.

מישהו מתקרב.

קול שמנוני מוכר למחצה נשמע ברקע, שקט ומחוספס. "הנה, אתה רואה? בדיוק כאן.. כן, מה שתיארתי לעצמי..." יד עדינה

הונחה על פניה, מרפרפת בזהירות, מגששת וכאילו בוחנת דבר מה. ז'אקלין מארי חשה בצינה הנובעת מהיד.

גופה קדח מחום. הקול הוסיף למלמל לצידה, אך היא ידעה שדבריו לא הופנו

אליה. "לפי הניחוש שלי, שבו אני בטוח במאת האחוזים, המוגלגים הזריקו לה סם הרדמה מסוים, אולי מורפיום או איך

שהם לא קוראים לתמיסות המבחילות שלהם. בכל מקרה, כשראינו אותה שם, היא הייתה מחוברת לצינורות רבים,

כמו מכונה.. אני עדיין לא מסוגל לזהות השפעה של רעלן אחר כלשהו..."

שתיקה.

"הצלחנו להעיר אותה בסופו של דבר, אך כמו שאתה בוודאי מנחש, התגובה הראשונית שלה לא נראתה דומה לזו שאנו רואים כעת.

היא נראתה מעופפת ואדישה, ולא הבחינה בפציעה. אני מתערב איתך שזו השפעה של הסם שהזריקו לה."

מארי נזכרה בתחושת העקצוץ שליוותה אותה בדרכה להוגוורטס...

"אני משער שהשפעתה של התרופה החלה לפוג, וברגע שהילדה נעה בחדות, היא עוררה את התחושה

בגופה, כמו מדקרת כאב."

היא האזינה בחצי אוזן, מעורפלת למדי, אך מסוקרנת. העקצוץ.. הוא נבע מההרדמה, וכך גם תחושת הריחוף, שאותה

זכרה היטב. קול שקט ורך נשמע מעט יותר רחוק ממנה. "וכאשר מצאתם אותה, היה עוד מישהו במקום?

מישהו חיפש אותה? או שאולי הבניין עצמו היה מאובטח בצורה כלשהי?"

הקול השמנוני המחוספס ענה בלחש, "החדר היה ריק לחלוטין, ונראה שאף אחד לא התעניין בה יותר מדי.

בהתחשב במצבה, קצת הופתענו שלא הייתה אף מרפאה בחדר. בקשר לאבטחת הבניין, אני חייב להגיד לך שהמקום 

נראה נחות למדי... טינופת בכל מקום, סדינים מוכתמים, לא מקום שהיית רוצה לבלות בו."  נשמעה אנחה שקטה.

הקול המרוחק יותר דיבר. "שמעתי שזה מין בית מחסה, למעוטי יכולת.. התנאים הרפואיים וההיגייניים שם בוודאי מחפירים.

לא פלא ש-"

"שששש...." היסה אותו בעל הקול השמנוני.  "אני מצטער אדוני, לא התכוונתי למחוות זלזול, אבל אני חושב שהיא מתעוררת.

אתה לא חושב שכדאי לקרוא לכולם לצאת?"

"אני אדאג לזה, סוורוס. אתה ומדאם פומפרי תצטרפו לפרופסור פליטיק.

קראתי לו ליתר ביטחון, הרי הוא אחד ממומחי הלחשים הגדולים שאני מכיר, ואולי הוא יצליח לזהות השפעת לחשים בזמן שאתה

תנסה לזהות השפעת רעלים."  מארי פתחה עיניים. הפרופסור שעמד מולה היה האיש בעל הקול

השמנוני, והשיער השמנוני עוד יותר.  פניו היו קרובים מאוד, והיא ראתה את עורו החיוור, זוהר לאור הנר.

הוא החמיץ פנים לפני שראה אותה, כנראה בתגובה על דבריו של הזקן שעמד מאחוריו.

ראשה של מארי הסתחרר מעודף מידע. את דבריהם האחרונים היא בקושי הצליחה לפענח..

"היא ערה. סוורוס-" הקשיש בעל השיער הארוך הלבן-כסוף נאנח לרגע, עוצר בדבריו.

"סוורוס, תשמור עליה, ותדאג שהיא תחלים מהר.. אני אשאיר את פומפי כאן, שתמשיך לחבוש אותה." 

סוורוס הנהן נוקשות, "כמובן, פרופסור."

מארי הספיקה לראות פנים חרושות קמטים, ידיים דוחקות את האיש המוזר לפינה, והיא לא זכרה עוד.

*********

השבוע הקרוב נחקק בזיכרונה של מארי כערבוביה של גלי חום וכאב.         

היא לא זכרה הרבה, אך תחושת הכאב הייתה ממשית בהחלט.

לקראת סוף השבוע הצלילות חזרה אליה, ובפרקי הזמן בהם הייתה הכרתה מלאה, היא בחנה את המקום בו שכבה.

הייתה זו מרפאה שונה במקצת מהנורמה. היא נראתה כמו שילוב של בית חולים ננסי, ומרפאת אחות בבית ספר. 

האחות, מדאם פומפרי, צקצקה בלשונה במורת רוח בכל פעם שבדקה את הפצע של מארי.

מארי עצמה כבר למדה מזמן לא להסתכל בפצע, ולעצום חזק עיניים כשהגיע הזמן להחליף תחבושת ולחטא את המקום.       

בכל פעם נדמה היה שהכאב הופך נסבל יותר ויותר, ומארי הודתה בליבה

לגברת המסורה שטיפלה בפצעיה.

דלת המרפאה נותרה סגורה רוב הזמן, אך כשהתחילו רשמית ימי הלימודים בבית הספר, נפתחה הדלת

לעיתים קרובות יותר על ידי אחד המורים או התלמידים שניגשו לחדר האחות.

בהתחלה נוצרו התגודדויות סביב הדלת, וילדים בהו בה מבעד לחלון המרובע שנקבע מעל הידית הגבוהה.

בשלב מסוים, הציבה מדאם פומפרי מחיצה עבה סביב מיטתה של מארי, כדי שתזכה במעט פרטיות.

במשך הימים עמד לרשותה זמן רב לחשוב ולנתח את האירועים האחרונים, אך היא לא הצליחה לאסוף את מחשבותיה ולהתרכז.

כך, פזורת דעת ומבולבלת, חלושה ושקטה, שרדה מארי את ימיה הבאים במרפאה.

אף אחד לא פנה אליה, אף אחד לא שאל לשלומה, מלבד מדאם פומפרי ששאלה אותה מספר שאלות מקצועיות מדי יום, וחקרה

אותה על מצב הפצע והכאב. 

מארי לא דיברה עם אף אחד אחר פרק זמן ממושך שנדמה בעיניה כמו נצח.

עד לערב יום ראשון, בו זכתה לביקורו של אלבוס דמבלדור, מנהל הוגוורטס, בית הספר הנודע לכישוף ולקוסמות. 

********

השקעתי בפרק ארוך כפיצוי על זה שלא הוספתי פרקים כבר שנים, אז אני מקווה

שנהניתם, ו.. תגובות יתקבלו בברכה. תודה :)

הפרק הקודם