אשפית בזמן

"למה אני לא מרגישה את הרגליים?" מלמלה לילי בעודה צועדת, האחרונה בשורה, מתבוננת בנעלי העקב שלה.

"אולי כי הנעליים לא מתאימות להליכה?" הציעה לוסי.

"את צודקת."

לוסי פערה את פיה כשהבינה מה מתכננת לילי לעשות. "את צוחקת ממני."

לילי נעצרה והחלה לחפש במזוודתה אחר נעליים אחרות. הפער בין לילי ולוסי ולבין שאר התלמידים שהיו אמורים להתמיין, הלך וגדל.

"לילי!" צעקה לוסי, מפחדת שהתלמידים יעלמו מטווח ראייתה. להקלתה התלמידים נעצרו פתאום. הם בטח מחפשים אותנו, חשבה. אבל
 
מיד התברר לה שהיא  טעתה. הם התחילו להתחלק ולהיכנס לסירות.

לילי הוציאה נעליים מהמזוודה. עכשיו היא התחילה לנעול אותן. "מישהו!" היא צעקה אל עבר התלמידים.

עכשיו נותר רק לפספס את המיון.

לילי נעמדה. "מהר!" קראה והתחילה לרוץ, לא מחכה ללוסי.

לוסי גלגלה עיניים. לא הייתי צריכה לחכות לה.

הן מיהרו ותפסו את הסירה האחרונה.

הסירה, לא זזה. "אמא ואבא אמרו לנו מה לעשות," צחקה לוסי. איזה מזל.

היא מלמלה משפט שאמר שהוגוורטס מאשר לסירה לזוז. אבל היא לא יכלה למנוע מעצמה להוסיף תוספת קטנה. "אם תועילי בטובך, אנחנו

די מאחרות, אז במטוטא הגבירי מהירות ואל תתקדמי בקצב של צב." זה כנראה הרגיז את הסירה, כי לוסי כמעט עפה מסירת המשוטים

 הקטנה כשהגיעה למהירויות שאפילו הסירה המתקדמת ביותר, לא הייתה מגיעה אליה.

והן ישבו בתוך סירת משוטים שנראתה כעומדת להתפרק בזמן השייט.

החוף התקרב. "אל תגידי לי שזה לא מתכוון להאט," רטנה לילי. גם עכשיו היא מצליחה למצוא זמן לרטון? לוסי נאנחה.

הסירה נעצרה לפתע ולוסי ולילי, בדרך פלא, נשארו על הסירה. הן ירדו ממנה מסוחררות.

"אני לא עולה על זה שוב..." מלמלה לילי ולוסי הנהנה. היא קוותה שלא כל הסירות ככה.

הן מיהרו להיכנס אחרי שאר התלמידים אל תוך הוגוורטס.

לוסי ולילי הזעיפו פנים כשהבינו שהמורה שעמדה בפנים בדקה שכל התלמידים בפנים ושהן נבהלו סתם.

"את יודעת שבהלה גורמת לך לעוויות בפנים והן גורמות לעורך להתקמט? אני לא רוצה להיראות כמו סבתא זקנה..." לחשה לילי.

אך המורה בדיוק קראה בשמה של לוסי ולוסי לא שמעה את מה שלילי אמרה. "כאן!" קראה, דאגותיה מופנות לכך שהבית שאליו היא

תתמיין יקבע בעוד כמה שניות.

לילי התחילה לפטפט עם קבוצת ילדים שעמדה בסמוך להן. תודה לאל, חשבה לוסי. למה היא לא הלכה לדבר איתם עוד קודם?

"תלמידים!" קראה המורה. "עכשיו אתם תתמיינו לבתים. שמם הוא..." "גריפינדור, רייבנקלו, הפאלפאף וסלית'רין!" השלימו הילדים את

המשפט בהתרגשות.

המורה מחאה כפיים. "עכשיו הקשיבו למנהל. כשהוא יקרא לנו להיכנס, ניכנס. לכן, עלינו להשאר קשובים,"

נפלה על כל מי שנוכח בחדר שתיקה.

הם שמעו מישהו נואם. הוא מדבר על המיון שעומד להתחיל... לוסי ניחשה ששאר הילדים כבר יושבים בחדר.

"פרופסור מקגונגל, הכניסי בבקשה את התלמידים החדשים," קרא המנהל לבסוף.

הדלתות נפתחו והילדים נכנסו לחדר מואר, בו יש ארבעה שולחנות ועל יד כל שולחן יושבים תלמידים.

הפרופסור מקגונגל נטלה רשימה. "מונדי ג'מפל," קראה. ילד נמוך ששיער בלונדיני מכסה את עיניו מיהר והתיישב על השרפרף מניח

על ראשו את המצנפת.

"הפאלפאף!" קראה המצנפת. קריאות שמחה עלו מהשולחן שאליו ניגש מונדי.

הפרופסור קראה שם נוסף: "טוניו לוור," ילד התישב על השרפרף, עורו בצבע שמנת, עיניו חומות ושיערו ג'ינג'י. מניח את המצנפת על ראשו בידיים רועדות.

"גריפינדור!" קראה המצנפת. קריאות חזקות נשמעו גם מהשולחן ליד, שאליו ניגש טוניו.

פרופסור מקגונגל, המורה הקשישה הקריאה כמה שמות נוספים ואז קראה: "לילי פוטר," לוסי שמעה כמה לחישות ואז הבחינה בשני אחיה,

יושבים בשולחן גריפינדור. הם היו אלה שלחשו.

***

לילי צעדה בגאון לכיוון השרקרף והתיישבה עליו. מעניין, חשבה. במה כשפו את זה...

אאאמ, חמודה, אני לא אוהבת להיכזר בכך שיצרו אותי, שמעה לילי קול בתוך ראשה וקפצה אחורנית. למרות מה שסיפרו לה ג'יימס ואלבוס

היא הייתה בטוחה שהם עבדו עליה.

"טוב, את צאצאית של הוויזלים וגם של הפוטרים. טוב, אין לי בכלל מה לחשוב. לכי עם המשפחה שלך ל-גריפינדור!" את המילה גריפינדור

המצנפת אמרה בקול, כך שכל מי שהיה באולם שמע אותה.

בעוד לילי מרגישה הקלה- לגיפינדור היא רצתה ללכת- היא החלה לצעוד לעבר השולחן שבו ישבו אחיה. הם קמו אליה והגיעו אליה כשהיא

הייתה רק בחצי הדרך לשולחן, עוטפים אותה בחיבוק. זה בטח נראתה מה-זה רע, חשבה לילי בבושה, השתחררה מהחיבוק והתיישבה ליד

השולחן.

***

בכל זה צפתה לוסי מהצד, עומדת עדיין ביו שאר התלמידים שעוד לא מויינו. כולם זעו באי נוחות, שואלים את עצמם לאן ימויינו.

גריפינדור, לשם רצתה לוסי ללכת. בני המשפחה שלה שם. גם הוויזלים היו גריפינדורים וגם הפוטרים. לא משנה של מי היא קרובת

משפחה, כולם היו בגריפינדור. וגם עכשיו כולם שם. הארי סיפר ללוסי שהמצנפת עונה לבקשות. אם היא תבקש מספיק חזק, אולי...

"לוסי פוטר!" קולה של הפרופסור מקגונגל קטע את הרהוריה.

היא צעדה, רועדת, אל עבר השרפרף. כאשר התיישבה עליו היא הניחה את המצנפת על ראשה. "לוסי," לוסי שמעה קול בתוך ראשה.

היא יודעת מאיפה אני? אלבוס סיפר שהיא ציינה את שתי המשפחות של הוריו כשדברה איתו ביום המיון. מצאה לוסי את עצמה חושבת,

כשהשאלה הזו מופנית אל המצנפת. "כן, אני יודעת," אמר הקול. באמת? חשבה לוסי. "כן, באמת.אבל זה לא תפקידי. יום יבוא ותביני. אני

 מצנפת מיוחדת, שיודעת רבות, אבל לא, אני לא כאן בכדי לשנות את הגורל."

אז איפה אני אהיה? דרך איזה בית אני אוכל לגלות מאיפה אני? כבר לא היה אכפת ללוסי איפה היו שאר בני משפחתה. היא רצתה לדעת

מי היא. היא חשבה שאולי אם היא תדע אם היא קרובה של הארי, או ג'יני, היא תוכל להבין משהו על עצמה. אבל היא ידעה שביו כה וכו

מידע זה לא היה מספק אותה. "יפה חמודה," אמרה המצנפת. "לדעתי הפוטנציאל שלך טמון בגריפינדור. שמחתי אבל לפגוש מישהי שלא

אכפת לה איפה המשפחה שלה הייתה, לוסי. אני יכולה להכריז?" שאלה את לוסי ברכות.

לוסי הנהנה. "גריפינדור!" צעקה המצנפת. לוסי קמה והניחה את המצנפת על השרפרף, מתרחקת במהירות לעבר שולחן גריפינדור.

היא לא ידעה מה להסיק ממה שאמרה המצנפת ולכן היא התיישבה בפינת השולחן, שקועה במחשבות. היא לא שמעה כשדיברו אליה

וכשהופיע אוכל על צלחתה היא שיחקה בו עם המזלג, אך לא טעמה ממנו.

כשהובילו אותם למעונות היא נכנסה למיטה, מתעלמת מלילי שניסתה לדובב אותה, סגרה את החוצץ, התכסתה בשמיכה ושמה ראש על

הכרית. היא נרדמה רק שעה לאחד שנכנסה למיטתה.

הפרק הקודם		הפרק הבא