אשפית בזמן

פרק 2

צלצול חד ומתמשך בקע משעונה של לוסי וקרע לגזרים את חלומותיה. היא התיישבה במיטתה ושפשפה את עיניה. איזה יום היום?

היא הסבה את מבטה אל לוח השנה שקנו הארי וג'יני והתקינו בחדרים. בחדר אחד אשר היה שייך לאלבוס וג'יימס והשני שהיה שייך ללוסי

וללילי. ואז סוף סוף קורי השינה נעלמו מעיניה. היא פערה את פיה.

לילי קפצה ממיטתה הישר על לוסי. "לוסי!" קראה, דמעות התרגשות ביצבצו בעיניה. "היום..."

"הולכים להוגוורטס!" השלימה לוסי את משפטה של לילי.

"ואמא ואבא יספרו לי מאיפה באת?" שאלה לילי בתקווה.

החיוך נמחק מפניה של לוסי. "אם הם היו יודעים גם אני הייתי שואלת," היא ענתה.

"טוב, לא משנה," לילי הספיקה כבר לשכוח מהנושא. "מה לארוז...?" היא ממלמלה והביטה בשלל חפציה, מהורהרת.

בשונה מלילי, ללוסי היו פחות חפצים. הרבה פחות. הייתה לה רק את המזוודה שאיתה באה ביום ההוא, שאותו תחשיב תמיד לסיוט.

"לא יודעת," ענתה לוסי, אבל לילי בכלל לא התכוונה לשאול את השאלה בקול, כי היא קפצה על מזוודתה וניסתה לדחוף פנימה כמה שיותר
חפצים. לוסי נאנחה. "אפשר לעזור?" שאלה.

לילי הנהנה, מפזרת את הכל באי סדר על הרצפה, כשהיא מנסה לפנות את המזוודה.

"טוב, בגדים את לא צריכה-"

"מה?!" הזדעזעה לילי.

"תחשבי בהיגיון," גלגלה לוסי את עיניה. "את תלבשי תמיד את החליפות של הוגוורטס."

"אני מקווה שהדבר הזה הוא סוג של אופנה, שאני לא אהיה ממש מכוערת, כי אז..." נאומה של לילי הופסק בפתיחת דלת החדר. ג'יימס

נכנס פנימה, חיוך רחב על פניו. "אז אחות קטנה, הצלחת לסגור את מזוודה?" גיחך ג'יימס לעבר לילי, מאחר ששמע את כמה המשפטים

האחרונים.

"לא, אבל ידעת שהחליפות האלו של הוגוורטס- צריך ללבוש אותם כל הזמן?" לילי לא הבינה את ההומור, אבל היא חיפשה מישהו שייתן לה

 עוד חומר לקיטורים.

"לא, להוגסמיד אפשר להתלבש רגיל..." אמר ג'יימס ולילי הרימה גבה לכיוון לוסי. "...אבל תלמידי השנה הראשונה לא יוצאים להוגסמיד."

 סיים ג'יימס. לוסי צחקה. לילי הזעיפה את פניה. "יופי..." מלמלה.

"למה? קחי כמה סטים, שתוכלי לדעת שתמיד אפשר ללבוש אותם ולהיראות כמו כבשה שחורה בין אלף לבנות," אלבוס נכנס לחדר. לילי

 גלגלה את עיניה. "ומה אתה מתכוון לארוז?" התריסה כנגדו.

אלבוס חייך. "את לא רוצה לדעת מה שיש במזוודה של ג'יימס..." ג'יימס הזדקף בגאווה והוא ואלבוס חייכו כממתיקים סוד.

ואז לילי הרימה גבה. "אם לא הקשבתם אתמול בארוחת הערב אמא הזכירה לנו שכשנצא להוגוורטס היא עושה בדיקת מזוודות."

"אוף..." נאנק ג'יימס. כל מה שהוא קיבל מג'ורג'? כל הדברים המגניבים? די. זה לא קורה לו.

"מה קורה שם למעלה?" נשמע קול מכיוון הסלון. "יש לכם עשר דקות להחליט מה לארוז, כי אנחנו מתחילים לאחר!" זה היה קולה של ג'יני.

 "כן, אמא," ענו בקול משועמם שני הבנים ולילי, שכבר למדו שזו התשובה שכדאי להגיד ורק אחר כך להתחיל לקטר על הזמן המועט, לאחר

שג'יני תגלה שהם עוד לא הספיקו דבר, סביר להניח.

"טוב," אמרה לוסי. היא ארזה במהירות את מזוודתה של לילי,  מתעלמת מקטוריה על כך שאביזרי האופנה לא מצאו מקום בפנים.

הם התלבשו, כשלוסי שומרת מרחק מהבגדים בצבעים שחור-וורוד של לילי, שנראו כגדולים עליה בכמה מידות.

אם זאת אופנה, היא חשבה. כנראה שאני ירדתי כבר אל ה"מתחת לכל ביקורת".

הארי ציפצף להם עם המכונית בחוץ. הם מיהרו להיכנס למכונית.

"עוד עשרים דקות הרכבת יוצאת!" נלחץ הארי. "כמה זמן לוקח לארוז מזוודה?"

"כשיש לך מאה מוצרי אופנה ואתה מתלבט מה לקחת, אתה לא יכול לצלוח את המשימה הזו בכמה דקות לא?" רטנה לילי.

ג'יני נאנחה. "טוב, אין לי מושג ממי היא ירשה את זה, כי אני לא מוכנה בשום אופן להתאפר, או לעשות כל דבר שקשור בטיפוח ויופי."

הארי כישף את המכונית שלהם והפך אותה לבלתי נראית. לאחר מכן, סידר שתוכל לעוף.

"יופי, אולי תגיעו לרכבת בזמן היום." אמר ולחץ על דוושת הגז.

המכונית המריאה במהירות וחצתה את לונדון. לבסוף הארי עצר בחריקת בלמים על יד תחנת הרכבת והם התחילו לרוץ. הם עברו אחד-אחד,

 בהתרגשות, בקיר המדומה של תחנת הרכבת תשע ושלושה רבעים ונכנסו לתחנה הקסומה.

הרכבת התחילה לזוז. לאט לאט מגבירה מהירות. זה הסיוט של כל תלמיד בהוגוורטס. הרכבת לא מחכה לו. הבעת תדהמה עלתה על פני

הפוטרים ולוסי, שעבדו ובהו ברכבת המתרחקת. ואז הכל עצר. הרכבת עצרה ולוסי הבחינה שהאנשים שבתוכה עצרו בזמן תנועות

מסויימות. היא זקפה גבה. "טוב, יאללה, לפני שהמי-יודע-מה-זה יגמר, בואו נעלה!" הילדים תפסו את מזוודותיהם, נשקו להארי ולג'יני

במהירות וקפצו לרכבת. לוסי הרגישה הקלה. זה היה משהו מדהים. היא צחקה, משוחררת מעט. ואז הרכבת חזרה לנסוע. הילדים שישבו בתא שאליו נכנסו הארבעה כמעט נחנקו מהסוכריות

 שלהם כשהם גילו את האורחים שפתאום הופיעו בפנים.

רוב הנסיעה עברה בנעימים, כשהילדים צוחקים ופטפטים על מה שקרה, על התנוחות שבהם קפאו הילדים ועל הרעיון שהנה הם, בדרך

להוגוורטס. הייתה רק מגרעה אחת בנסיעה המהנה ברכבת. לקחה להם חצי נסיעה עד שהם הצליחו לשכנע את לילי ללבוש את החליפות

של הוגוורטס, שלפיה החליפות היו: "דבר שיצא מהאופנה לפני חמש מאות שנה".

הרכבת נעצרה. לילי, שניסתה להשפר את המראה שלה בעזרת תסרוקת ונעליים "אופנתיות", לפי דעתה, קפצה ראשונה.

הם התפצלו, ג'יימס ואלבוס אחרי התלמידים שכבר היו לפחות שנה אחת בהוגוורטס ולילי ולוסי אחרי שאר התלמידים שמתחילים את שנתם

 הראשונה, מתרגשות לקראת המיון, שעליו שמעו רבות מג'יימס ואלבוס ומהארי וג'יני.

הפרק הקודם		הפרק הבא