התערבות מסוכנת

דבר ראשון, אני רוצה להגיד שזה ממש טוב שאנחנו כותבים את כל מה שקרה, כי אין ספק שזה יעזור לכולם להבין יותר טוב מה הם עשו, או יותר נכון, את הטעויות שהם עשו.
היה ברור שמשהו מוזר יקרה כבר בנסיעה להוגוורטס.

כמו כל שנה, הגענו לתחנת הרכבת הרבה יותר מדי מוקדם.
ליתר דיוק, עשרים ושתיים דקות לפני אחת עשרה.
אמא כל כך לחוצה שלא נאחר, עד שאנחנו תמיד מקדימים.
בכל מקרה, הרציף היה כמעט ריק, אז תפסתי לעצמי תא ריק וחיכיתי.
וחיכיתי.
וחיכיתי...
התחילו אומנם להגיע עוד ילדים, אבל אני עדיין הייתי לבד.
כן, זה אולי עצוב, ואני באמת לא יודעת איך הגעתי למצב הזה, אבל אלבוס הוא באמת החבר היחד שלי כאן.
אז טוב, זה לא שאני בודדה או משהו, אבל אני גם לא מוקפת חברים, ובגלל שאני תמיד מקדימה והוא תמיד מאחר, יוצא הרבה פעמים שאני סתם יושבת לי לבד.
כמו עכשיו.
אז עד שהוא הגיע, שתי דקות ועשרים שניות לפני אחת עשרה (כשאין לך מה לעשות אתה מסתכל הרבה בשעון) הספקתי רק להגיד לו שלום, לתת לו חיבוק זריז ואז הייתי צריכה ישר לכת לתא של המדריכים.
כשקיבלתי את סיכת המדריך עם המעטפה של הוגוורטס התרגשתי מאוד, למרות שבינינו, זו לא באמת הייתה הפתעה.
תמיד הייתי תלמידה מעולה, ונראה לי שבכל הארבע שנים שלי בהוגוורטס הורידו בגללי מבית גריפינדור מקסימום עשר נקודות.
ההורים שלי כל כך שמחו עד שהם עשו ארוחה חגיגית והזמינו את כל החברים והמשפחה.
באותו זמן גילינו שג'יימס נבחר לקפטן של נבחרת הקווידיץ'.
ראיתי את המבט שאבא נתן בדוד הארי כשהוא הכריז על זה בגאווה, ואני יודעת שאם אני אשאל אותו הוא יכחיש, אבל נראה לי שהא קינא בו.
אני יודעת שהוא התאכזב כשגילה שאני מעדיפה בהרבה לשבת בספרייה מאשר להיות במגרש הקווידיץ', וכשגילה שהוגו גרוע בקווידיץ', זה די שבר אותו, במיוחד בגלל ששניים הילדים של החבר הכי טוב שלו לא רק משחקים קווידיץ', אלא מעולים בקווידיץ'.
חשבתי על כל זה בזמן שהלכתי לקדמת הרכבת, לתא של המדריכים.
פתחתי בזהירות את הדלת ונכנסתי.
התא היה הרבה יותר גדול מהתאים הרגילים, וכולו היה מלא בתלמידים מפטפטים.
בקושי הספקתי להתיישב, ושריקה חדה נשמעה מקדמת הקרון.
כולם השתקקו בבת אחת ופנו למקור הקול.
ראיין טראדר עמד שם, והסיכה על חזו ספרה לכולם שהוא מדריך ראשי.
"תודה" שמעתי קול  מתוק מימינו.
זו הייתה ניקי רייטר מבית גריפינדור.
חייכתי לעצמי.
אהבתי את ניקי, היא הייתה בחירה טובה למדריכה ראשית.
למרות שאף פעם לא באמת דיברתי איתה, תמיד ראיתי שהיא נחמדה לכולם, והיא תמיד חייכה.
היא הייתה מהסוג שמשרה אווירה רגועה על כל מי שמסביבו.
ההפך הגמור ממני.
"טוב, אז, היי", היא אמרה בחיוך שהשתקף בפרצופיהם של כולם.
כולם אהבו את ניקי.
"דבר ראשון, מזל טוב למדריכים החדשים שלנו", היא החוותה בידה לעבר התלמידים מהשנה החמישית.
"אני בטוחה שתהנו מחובתכם כמדריכים ו..." היא עיינה בדפים שהיו בידיה "ותחוו את החוויה הטובה ביותר שתוכלו ובלה בלה בלה... מצטערת, אני חייבת להגיד את הנאום הזה. הנחיות מההנהלה. אתם גם תקבלו אותו בסוף התדרוך", הא חייכה אלינו בהתנצלות.
"בקיצור, מה שהם רוצים להגיד זה שתהנו", ראיין עזר לה.
"בדיוק." היא אמרה.
"אז, אתם פה כדי לשמוע מה אתם אמורים בכלל לעשות כמדריכים, וזה אולי נשמע מעצבן, אבל זה באמת לא כזה נורא", ראיין אמר.
ניקי הנהנה לידו.
"טוב, המשימה העיקרית שלכם זה לשמור על הסדר בהוגוורטס, ובשביל זה אתם יכולים להשתמש כמעט בכל אמצעי שיש, אולי חוץ מאבדה קדברה", היא אמרה והיא וראיין החליפו חיוכים כאילו זו בדיחה פרטית.
"שימו לב, מילת המפתח זה א-י-ו-מ-י-ם", ראיין אמר, מדגיש כל אות.
"אהא. אם אתם לא רוצים להפוך לאנשים הכי שנואים בהוגוורטס, מספיק שתגידו שתתנו עונש או תורידו נקודות." ניקי הסבירה.
"בדרך כלל הם יקשיבו לכם. רק אם לא, תתחילו לממש את האיומים", ראיין המשיך.
"המדריכים אמורים לסייר במסדרונות בלילה, כדי לוודא שאף אחד לא עושה משהו שהוא לא אמור לעשות", ניקי אמרה.
"פרופסור טופסי היא זאת שאחראית על המדריכים, והיא זאת שקובעת מי יסייר עם מי."
"בדך כלל היא מערבבת שני תלמידים משני בתים שונים, כי הם חושבים שאנחנו לא מספיק מגובשים", ראיין אמר, מגלגל את עיניו.
"גם אם הזוג שלכם לא מוצא חן בעיניכם, אין לכם ממש מה לעשות.
אין סיכוי שטופסי תחליף, אז פשוט תנסו להסתדר אחד עם השני", ניקי אמרה באהדה.
"הזוגות של השנה השישית נשארים אותו דבר, וטופסי תגיד לשנה החמישית את הזוגות שלהם."
כמה תלמידי שנה שישית התחילו למלמל, חלקם בשמחה וחלקם בהתמרמרות.
"זהו, נראה לי שאמרנו הכל, לא?" היא פנתה אל ראיין והוא הנהן.
"נראה לי שכן. אם למישהו יש שאלה הוא יכול לפנות אלינו", אני מקווה שנוכל לעזור", הוא חייך.
"אהה, ואול תשכחו את הדפים!" ניקי קראה מעל המולת הדיבורים.
לקחתי עותק מהערימה שהייתה על השולחן ויצאתי מהקרון.
התחלתי לקרא את הקלף, עליו היה את סמל הוגוורטס.
בהתחלה היה כתוב בדיוק את מה שניקי התחילה להגיד לנו, וכשהמשכתי לקרא ראיתי שהיא עשתה בשכל כשהיא עברה לבלה בלה בלה.
זה היה ממש משעממם.
ברגע שהתחלתי את הדף הבא ראיתי צללית גבוה מעלי.
הרמתי את הראש, אבל זה כבר היה מאוחר מדי.
נתקעתי במי שהלך לפניי בעוצמה.
סקרופיוס מאלפוי.
"אוו, וייזלי, תסתכלי לאן את הולכת", הוא אמר ביהירות.
"תסתכל אתה, מאלפוי", אמרתי לו באותו טון ובחנתי אותו.
 שיער בלונדיני, עיניים אפורות, האמת, אם הוא לא היה סקרופיוס מאלפוי, הוא היה די חמוד.
הבגדים שלו היו מגוהצים ומסודרים, ועל חזו הייתה... אין מצב.
"אל תגיד לי ש...?" שאלתי.
יוך מרוצה עלה על פניו.
"כן, וויזלי אני מדריך", הוא אמר.
איזה אדם שפוי היה נותן למאלפוי להיות מדריך?
"מה עשית בשביל לקבל את זה? שיחדת מישהו?" שאלתי.
זה היה בלגלוג, אבל חמישה אחוז מהמוח שלי חשב שזה יכול להיות.
משפחת מאלפוי הייתה ידועה בעושרה הרב, ובדרכים החוקיות והפחות חוקיות שלה לבזבז אותו.
"את יודעת מה, וויזלי", הוא אמר, והניף את שיערו אחורה.
נראה היה שמבטו נתפס על משהו, אבל לא הספקתי לראות מה, כי הוא מיד החזיר את עיניו אליי.
"את יודעת מה?" הוא אמר עוד פעם, "אני חושב שאנחנו יכולים לעבוד נהדר יחד!"
הוא נראה היה כאילו היה קשה לו פיזית להגיד את זה.
אני רק בהיתי בו ואמרתי משהו מתוחכם כמו אההה?
בסוף פשוט מלמלתי משהו על זה שהוא צודק.
עמדנו שם עוד כמה שניות.
אם הייתם מחפשים את המילה 'מבוכה' במילון הייתם רואים תמונה שלנו מתחת.
"אהה... טוב, אני חייב ללכת...." הוא עקף אותי והמשיך ללכת.
אוי אלוהים.
 אני ברכבת הזו כבר שלושים ושש דקות, ובכל שלושים ושש הדקות האלה לא קרה אפילו משהו טוב אחד.
מה יהיה עם שאר השנה?

הפרק הקודם		הפרק הבא