הם לעולם לא יחזרו

המיון נגמר במהירות. הוא, כרגיל, הריע לכל מי שהצטרף להפלאפף ונפנף לעבר ג'יימס שישב בשולחן של גריפנדור. הוא ישב ליד ברי (כי לורן ורוג'אר היו מגריפינדור) והתחיל לאכול במהירות.
"טדי! קצת נימוסים!" ברי זעקה עליו.
"את לא מכירה אותי, ברי? אני ונימוסים לא הולכים ביחד." הוא ענה לה בפה מלא. "למה, אני לא חמוד גם בפה מלא?" הוא שאל אותה, בכוונה בפה פתוח. 
פניה של ברי התעוותו בגועל. היא בעטה ברגלו. 
"ילד מסריח. זה מה שאתה!" היא אמרה ופנתה לצלחת שלה.
הם סיימו לאכול והתקדמו לעבר החדרים, שם התחילו לפרוק את המזוודות. רוג'אר כבר היה בחדר וסידר את כל בגדיו בארון. טדי מעולם לא הבין איך בן יכול להיות מסודר. הוא הוציא את הבגדים מהמזוודה שלו ותקע את כולם במדפים שהוקצו בשבילו. הוא שמח להיות באותו החדר עם רוג'אר. הם היו ביחד בחדר מהשנה השנייה שלהם בבית הספר. בשנה הראשונה החדרים היו מחולקים לפי בתים, אך טדי החליט שהפילוג הזה בין הבתים לא הגיוני (או שפשוט רצה להיות עם החבר הכי טוב שלו בחדר) וארגן הפגנה ענקית, שקראה לאיחוד הבתים והפסקת הפילוג. בינתיים, ההפגנה הצליחה רק בעניין החדרים. השולחנות עדיין היו מחולקים לפי בתים.

"אתה יכול לפחות בתחילת השנה לסדר את הארון?" רוג'אר לא נראה שמח מדי כשראה את המדפים של טדי.
"מה אכפת לך? וחוץ מזה, הם בממילא יתבלגנו בשנייה אחרי שאני אסדר אותך!" טדי ענה לו ונשכב על מיטתו.
לפתע הוא נזכר בעצתו של הארי לגבי הוריו. הוא צריך ללכת למקגונגל.
"היי, לאן אתה הולך?" רוג'אר קרא כשהוא יצא מהדלת.
"סתם. לטייל." טדי ענה בפשטות.
"הייתי בא, אם הייתי מסיים לסדר את המדפים שלי, כי אני בניגוד אלייך-" 
טדי כבר לא שמע יותר מזה. הוא ירד במדרגות והלך למשרד של המנהלת.

"סיסמא?" הוא שמע קול אומר. 
אוח, הוא שכח שצריך לבקש סיסמא! למזלו, האגריד הגיח מהדלת בפתאומיות.
"מה אתה עושה פה טדי?" הוא שאל אותו. 
האגריד היה המורה שלו לחיות הפלא והוא היה המורה שטדי מאוד אהב. אולי השיעורים שלו לא היו מוצלחים במיוחד, אבל הלב שלו היה גדול לפחות כמו הגוף שלו וזה מה שטדי אהב בו.
"אני צריך לדבר עם פרופסור מקגונגל." אמר טדי ונכנס במהירות.
"טדי לופין. מה גרם לך להגיע כבר ביום הראשון למשרדי?" הפרופסור מקונגל אמרה, בקולה נשמעה נזיפה.
למה תמיד יש הרגשה שהיא נוזפת בך?
"אממ... פרפסור... רציתי... אממ... חשבתי..." טדי גימגם.
"אדוני היקר, אם יש לך משהו לומר - תאמר אותו. אל תבזבז את זמני בגמגומים מיותרים." פרופסור מקגונגל דחקה בו.
"פרופסור, אני צריך לדעת על ההורים שלי. על העבר שלהם." 
פרופסור מקונגל לא ציפתה שטדי יבקש דבר כזה. 
"אממ... אני מבינה שהדבר בוער בך." היא אמרה לאחר מחשבה. "אם כך, נצטרך את עזרת ההגיגית." היא התרוממה מכסאה.
"זאת ההגיגית, אתה מכניס בה זיכרון ואז אתה יכול לראות את אותו הזיכרון." 
מצחו של טדי התקמט בניסיון להבין על מה היא מדברת. 
"אתה עוד תראה." אמרה, כשראתה שהוא מתקשה להבין.
"טוב, אבל עכשיו זה לא הזמן. אני צריכה לחשוב מאיפה נתחיל ואתה צריך ללכת לישון, קדימה - אחת ושתיים! לפני שאוריד נקודות מהבית שלך." האיצה בו.
"תודה, פרופסור." טדי אמר כשעמד בדלת. היא חייכה אליו את אחד מחיוכיה הנדירים.
"אני בטוחה שאתה תהיה גאה בהם. אבל חשוב שתזכור כל הזמן, טדי. הם לעולם לא יחזרו." היא אמרה לו בעדינות. 
הוא ידע את זה, כמובן. הוא לא חשב שהם באמת יחזרו לחיים. אבל הייתה לו תחושת בטן שהתפוקקה ברגע שפרופסור מקונגל אמרה זאת בפירוש.

הפרק הקודם		הפרק הבא