הארי פוטר - בדרך שלי

פרופסור מקונגל הביטה בהארי ספק כועסת ספק אבודה, פיה פתוח, מחכה שמשהו יצא ממנו. הארי עמד שם מסתכל לצדדים, מחפש את דמבלדור, הוא התחיל להתהלך במשרד מזיז כיסאות ופותח ארונות "איפה הוא?" שאל, מתחיל להתרגז, למה היא מסתירה ממנו את דמבלדור? "הוא לא פה הארי, תפסיק להתנהג בחוסר הגיון ושב, אני אראה לך עם מי דיברתי" אמרה, מחוסר ברירה. הלב של הארי התחיל לדפוק בזמן שמקונגל סובבה אליו תמונה שבא דמבלדור, מחייך להארי את חיוכו החם והכל כך מוכר. הארי הביט בעיניו הכחולות מנסה למצוא קול אי שם בתוך גרונו. "פ-פרופסור...?" הוא הסיר את מבטו מהתמונה והביט במקונגל במבט שואל, הוא ראה דמעה בעינייה, היא הביטה בו ברחמים. "שלום הארי, מה שלומך? אני ומינרווה בדיוק דיברנו עלייך.. רציתי שתמסור לך בהצלחה" הוא דיבר כאילו כל המצב הזה בסדר גמור, כאילו הוא לא מת ולא נמצא בתוך תמונה, כאילו הוא והארי רק אתמל דיברו פעם אחרונה, כאילו הארי אפילו טיפה לא התגעגע. "אתה יודע, לפי המסורת אני אמור להיות תלוי במשרד המנהל אבל מאיזשהי סיבה מינרוונה לא רוצה לעבור למשרדי הישן אז התעקשתי שישאירו אותי פה, שלפחות אוכל לשוחח אם בן אדם שהוא לא.." גיחוח "..תמונה" הוא הביט בהארי, משלב את אצבעיותיו מחכה לתגובה מצידו אך הארי פשוט לא יכל לדבר, הוא לא ידע מה הוא מרגיש, כעס? געגועים? געגועים כן, הרבה. יש כל כך הרבה דברים שהוא רוצה להגיד לו ועכשיו כשיש לו הזדמנות הוא פשוט נדם. "הארי, אני יודעת שזה מוזר, בגלל זה פרופסור דמבלדור ביקש ממני למסור לך הצלחה ולא אמר לך זאת בעצמו, הווא לא רצה להכניס אותך למצב מוזר כמו עכשיו, אך אם אתה כבר פה אז הנה לך, אם אתם רוצים אני אשאיר אתכם לבד שתוכלו לשוחח ברוגע" היא הזיזה את כיסאה במטרה לקום אך הארי עצר אותה. הוא לא היה מסוגל, הוא עדיין לא היה מוכן, כל המצב הזה היה כבד עליו, הוא אפילו לא רצה יותר להסתכל בתמונה "אני רק באתי לשאול אותך על המסדר, אבל נזכרתי שיש לי משהו לעשות" הוא התסכל עליה במבט מתחנן, והיא לעומת זאת החזירה לו מבט שואל "הארי? אהה.. פעם אחרת?" הביטה בו, סוף סוף מבינה "כן, ביי פרופסור" הפעם הוא התסכל על דמבלדור והרגיש צמרמורת הוא הסתובב ויצא מהמשרד סוגר חזק את הדלת אחריו, לאחר מכן הוא מצא את עצמו רץ במסדרונות לכיוון כיתה ריקה "הולאומורה!" הוא רצה להיות לבד, בלי להרגיש הדמעות כיסו את עיניו הוא לא ידע כמה זמן הוא ישב שם בלי לדעת אפילו שמישהו מחוץ לאותה כיתה, מישהי, שומעת הכל.

"למה הלכת? למה לא דיברת איתו? אני רוצה לדבר איתו!" הארי סיפר לרון על המפגש שלו עם תמונתו של דמבלדור כי הוא היה צריך לתרץ את ההעלמות שלו לשעתיים, הוא אמר לרון שהוא הסתובב בבית ספר כי רצה להיות לבד לאחר המפגש. הארי ורון כבר היו באולם הגדול יחדיו עם עוד תלמידי שישית ושביעית שעברו כבר את גיל 17  ויחד עם המאמנים שלהם שכללו את כל האחים של רון ועוד כמה בוגרי הוגוורטס וכמה אנשים שהארי לא ראה בחייו. "אז לך למשרד של פרופסור מקונגל ותדבר איתו, איפה הרמיוני?" שאל, מסתכל לצדדים, הוא רצה להתנצל על הוויכוח שלהם הבוקר אך לא ראה אותה, היא מאחרת, לא מתאים לה. "לא יודע, רבנו, היא סיפרה לי על הריב שלכם ואמרתי לה להפסיק להתערב בכל דבר והיא הלכה, לא ראיתי אותה מאז ארוחת הבוקר" הארי הרגיש חיבה עמוקה כלפי רון, למרות שג'יני אחותו והרמיוני דיברה איתו עליה הוא בכל זאת נשאר חבר נאמן להארי. "אני מצטער, לא הייתם צריכים לריב בגללי" אמר, באמת מתכוון לזה. באותו רגע נכנסו פרוואטי, לבנדר ושאנל ומאחוריהם במבט מתנשא ועצבני נכנסה הרמיוני לא מעיזה להביט לכיוונם של הארי ורון יחדיו עם ג'יני שחייכה להארי ונופפה לו. "אני משערת לעצמי שכל מי שצריך להיות כאן, נמצא, אנחנו נתחיל בכמה דקות של הסברה על מה אתם עושים פה ומה הולך להיות במהלך השעות של האימונים" נשמע קולה של פרופסור מקונגל מעל ההמולה ששתקה לאחר שניה. "אתם פה יחד איתנו בשביל להיות מוכנים להכל, אנחנו לא הולכים לשלוח אתכם למלחמה אך גם לא יכולים לנעול אתכם פה אז כך או כך אתם צריכים לדעת להתגונן, לדעת להילחם" היא סובבה את מבטה בין כולם שהביטו בה במבט מפוחד, מסוקרן. מקונגל התחילה להציג את המאמנים אך הארי לא שמע את שמותיהם כי משהו, מישהי העסיקה אותו, יותר נכון הוא העסיק אותה, שאנל הביטה בו ללא הפסקה, בוחנת אותו, הוא הרגיש איך העיניים שלה קודחות בו חורים, הוא הרגיש מובך וניסה לזוז כדי שלא לשים לב לזה. תנשמת שחורה ענקית נשמעה דופקת עם מקורה בחלון מחוץ לטירה והפריעה לשיעור. מקונגל הלכה לעבר החלון ואיפשרה לתנשמת להיכנס. הארי זיהה את התנשמת, בילי, התנשמת של המסדר, הארי ידע שמקונגל מקבלת מכתבים כאלה בכל יום. היא פתחה את המכתב קראה אותו במהרה כשגבה לעבר הנוכחים. כשסיימה היא הכניסה אותו לכיס "אני מתנצלת, האימון ידחה למחר" פסקה ויצאה מהאולם לכיוון משרדה, הארי ידע שעכשיו היא הולכת לצאת דרך האח במשרדה לכיוון ישיבה חשובה של המסדר. הוא רצה לרוץ אחריה ולשאול אותה מה קרה אך ידע שהיא לעולם לא תספר לו. הרבה תלמידים נשארו מאוכזבים והתחילו להתפזר. "למה אתם לא הולכים איתה?" שאל רון את התאומים המתקרבים. "כבר בקושי מערבים אותנו בישיבות שלהם, וגם ככה זה נהיה משעמם. איך שום דבר חדש. כולנו יודעים שאוכלי המוות מתקוננים להתקפה, אבל זה בסדר גם אנחנו" אמר פרד ספק במירמור ספק בחיוך. הארי כבר ידע את כל זה ולא רצה להתחיל עוד פעם שיחה על הישיבות המרגיזות של המסדר אז הוא נמלט מהאולם לכיוון חדר המועדון.
"שחכת את זה בכתה ההיא לפני זה" נשמע קול מאחוריו. זאת הייתה שאנל, מגישה לו קלף כלשהו. הארי הביט בה ואז לקח את הדף. הוא קרא את הכותרת 'לחשים אסורים לשימוש' והבין שזה לא שלו והוא גם הבין ששנאל יודעת שהוא יהיה באותה כתה לפני חצי שעה, מעניין אם היא יודעת מה הוא עשה שם "זה לא שלי" אמר, דוחה את הקלף. "אה, סליחה, אל תדאג, אני לא אגיד לאף אחד כלום" היא קיפלה את הדף, לא מזיזה את עיניה ממנו "ל-לא תגיד כלום על.. על מה?" שאל, יודע את התשובה. שאנל הרימה גבה "זה לא בושה, כולנו בני אדם, גם אני שונאת לבכות, אבל זה קורה הרבה בזמן האחרון" קולה דעך כשאמרה את המילה האחרונה, היא השפילה את ראשה. הארי ידע ששנאל איבדה את חברה הטובה ביותר בקיץ, לורה. "אני מצטער" אמר, משפיל את ראשו. "אתה לא אשם" פסקה "ההפך" לאחר חיוך נעים ביותר היא התובבה והלכה בלי לומר דבר נוסף.

הפרק הקודם		הפרק הבא