אהבה מבלבלת

חודש, חודשיים שלושה....

והנה הפרק!

המטוס הגדול היה חנוק, הרמיוני חשה בפעם הראשונה בחייה את הקלסטרופוביה הנוראית ולא עזר שמימנה ישבה אישה פטפטנית עם תינוק קטן וצווחן, הרמיוני החניקה בפעם העשירית בחצי השעה האחרונה את הצורך לבקש מהאישה להשתיק את בנה, מחשבותיה נדדו לטדי לופין, היא ראתה אותו פעמים ספורות בלבד אצל אנרומדה ולפעמים אצל הארי, הוא היה תינוק שקט, עיניו החליפו צבע בכול יום.
המטוס הפך חנוק יותר ויותר, הרמיוני עצמה את עיניה היא ניסתה להתעלם מהקולות הסובבים אותה ולהשתיק את המחשבות שהתרוצצו במוחה.

היא כן תצליח למצוא את ההורים שלה, הרמיוני התווכחה עם הקול הקטן שקינן בראשה ואמר לה שהיא אפילו לא יודעת איפה לחפש, הקול לחש לה דברים לא מעודדים. היא התווכחה איתו בראשה משתמשת בקולו של הארי שהרגיע אותה מאד. ממש כמו השטן והמלאך בסרטים שאהבה לראות עם הוריה ביום ראשון בבוקר, לפני שהגיע להוגוורטס והכירה את עולם הקסם.

הקולות המשיכו לריב בראשה, הקול של השטן נשמע מוכר, הרמיוני ניסתה להצמיד שם לקול הסטן, זה היה קול של גבר, אבל היא לא ידעה של מי.

הרמיוני נמנמה והתעוררה לסירוגין, התינוק של האישה לידה נרדם לבסוף והניח לה לישון בשקט, הדיילת שעברה עם העגלה והציע לנוסעים ארוחת צהריים הזכירה לה את המכשפה עם עגלת הממתקים בהוגוורטס. הזיכרונות שהציפו אותה גרמו לה תחושת חמימות, היא נזכרה באישה המחכה לתשובה לגבי ארוחת הצהריים.
"לא, תודה. אולי בעוד חצי שעה, אבל אני אשמח לכוס קולה קרה, אם אפשר." היא חייכה חיוך מאושר. החיוך המאושר הראשון שלה מאז המלחמה. ואז היא נזכרה במלחמה, ופניה נפלו שוב לאותה הבעת פנים עצובה ומדוכדכת.
"בוודאי יקירתי, מיד," חייכה אליה האישה המבוגרת. הרמיוני שיערה שהיא כבת 60 בערך לפי הקמטים שעל פניה ושערות השיבה המעטרות את קרקפתה. היא שלחה אליה חיוך קל נוגע-לא נוגע בעיניה. הרמיוני קיבלה את כוס הקולה התוססת, היא לא שתתה את המשקה מהחופש של שנתה החמישית שבו יצאה עם חברים משכונה לפאב קטן והזמינה בקבוק לעצמה.

הטעם של הקולה הקרה היה מגעיל באופן מפתיע, הרמיוני זכרה שחברה שלה אמרה לה פעם שאם לא שותים הרבה זמן קולה זה לא טעים, אבל היא לא ציפתה למתיקות המבחילה שמלאה את פיה. היא בברור לא הייתה רגילה לטעם הזה, יותר מדי מיץ דלעת וקפה בהוגוורטס השכיחו ממנה את טעמה של הקולה וגרמו למשקה המוגלגי הפשוט להיות לא רגיל. היא חשבה לעצמה שאולי היא לא רגילה גם לעולם המוגלגי ואולי הארי באמת צדק, אולי המקום האמיתי שאליו היא שייכת, זה אותו מקום שבו היא גיבורה, לוחמת בעולם הקוסמים והמכשפות. שביב של תקווה זה כל מה שהיא הייתה צריכה, אולי היא באמת תחזור אחרי שהיא תמצא את ההורים שלה.

היא הרגישה מבולבלת.

והמטוס נחת.

 היא יצאה מהמטוס ואספה את המזוודה שלה מהסרט הנע,  אחרי שהחתימו את דרכונה ביציאה היא נפלטה אל העולם המוגלגי הזר של אוסטרליה.

הפרק קצר באופן מפתיע, אני כבר לא רגילה לפרסם פרקים מתחת לאלף חמש מאות מילה, חמש מאות מילים זה כול כך כלום...

הפרק הקודם