אהבה ממבט ראשון

השעה הייתה לפנות בוקר, השמש רק התחילה לצאת, זו הייתה שעה בה כל תלמיד בהוגוורטס ישן, חלם חלומות, והדבר האחרון שרצה הוא שיגיע הרגע בו יצטרך לקום מהמיטה החמה והנוחה וללבוש את מדי בית הספר כדי להתחיל יום לימודים חדש.

אך סוורוס סנייפ לא היה כמו כל תלמיד, סוורוס התהפך במיטתו ער, בלי שעצם את עיניו כל הלילה, הוא לא זכר לילה אחד מאז קרה המקרה הנורא מכל שהצליח לישון כמו שצריך, הוא כל הזמן הריץ במוחו את הרגע בו הוציא מפיו

ללא שליטה את המילה 'בוצדמית' כלפי לילי, אהבת חייו, הוא אהב אותה מהרגע הראשון בו ראה אותה כשהיו בני תשע, תמימה כל כך, קטנה, חסרת דאגות ולא מודעת למי היא באמת, הוא סוורוס שאמר לה מה היא,

מכשפה רבת עוצמה, בהתחלה היא לא האמינה לו, אבל בסופו של דבר הם הפכו לחברים,

סוורוס הסתיר את משאלת ליבו, לא העז לעשות איזשהו צעד, הוא לא ידע למה, הרי מה כבר יש לו להפסיד ?,אך הוא פחד מהתגובה, הוא פחד שאולי יחסם ישתנה לאחר שיתוודע על אהבתו רבת השנים כלפיה, הוא פחד שהוא יאבד אותה,

את חברתו היחידה, אבל אז קרה שגם בלי להתוודאות כלפי רגשותיו דרכיהם נפרדו, הוא לא האשים אותה, הוא לא היה צריך לגנות אותה בשם הגנאי הזה, אך כעס עליה בליבו על כך שלא הבינה שהדרך בה הוא בוחר היא דרך טובה,

דרך של כוח שהוא כל כך היה זקוק לו, הרי המילה הזו נפלטה מפיו בגלל שהיה כה חלש, מושפל וחסר אונים בידיהם של אויביו : בלק ופוטר.

סוורוס זכר את הרגע, השמועה ששמע שהכתה בו כה חזק, שפוטר ולילי יוצאים, לא רק שאיבד אותה לזרועותיו של אדם אחר, אדם שהוא לא הוא, הוא איבד אותה לאדם אותו שנא כל כך עד שלא יכל לבטא את שנאתו במילים,

זה כל כך כאב, אך הוא סרב להאמין, שלילי שלו, לילי שכל כך אהב תבחר בפוטר על פניו.

אך הסירוב להאמין התנפץ לו במהרה בפרצוף כשראה את שניהם צמודים, והבין שאיבד אותה לעד כשראה את ההבעה על פניה כשהסתכלה על פוטר : במקום המבט של הלגלוג, זלזול ושנאה שתמיד היה לה כשהביטה בו, הוחלף למבט של אהבה,

של רוך, של הערצה, עיניה זרחו כשהסתכלה עליו.

דמעות החלו לזלוג על פניו, הוא הביט בתמונתה שאולם צולמה לא לפני הרבה זמן, אך היה ניכר בה השימוש, הוא הסתכל עליה כל לילה, נזכר ברגעים שעוד היו חברים, שעוד הייתה לו תקווה שהיא תהיה שלו.

השמש הגיעה למקומה בשמיים וזה היה סימן שעוד מעט חבריו לחדר עומדים לקום, סוורוס ניגב את דמעותיו בכף ידו, הכניס את תמונתה של לילי למגירה שליד מיטתו ונעל אותה בלחש חזק.

קם התלבש והתארגן, ויצא מהחדר בדיוק כששעון מעורר של אחד משותפיו החל לצלצל, גורם לכך שכולם החלו לקום.

סוורוס אהב להיות לבד, הוא לא אהב לשתף אנשים במה שעובר עליו, הוא החשיב זאת כחולשה, שאנשים ידעו מה מציק לו, מה נקודות התורפה, נותן להם חוזק עליו.

סוורוס ידע שהוא חזק, ידע שהוא חכם, הוא לא היה צריך להראות זאת לאחרים, לא היה אכפת לו מה חושבים עליו, היה רק אדם אחד בכל העולם שהיה אכפת לו מדעותיו, וזו הייתה לילי, אך לילי לא שלו כעת, מה שגרם

לסוורוס להתכנס בעצמו עוד יותר.

יש אנשים שיגידו שההורים הם אלו שלהם הם מספרים הכל, סוורוס לא אהב את הוריו, גם בביתו הוא הרגיש נחות, אביו היה מוגל, ישב כל היום על הכורסא הדהויה, שתה ושתה, רב עם אמו ולפעמים גם מכה אותה.

הוא לא ריחם על אמו, הוא זעם עליה, הוא לא האמין שמכשפה יכולה להתחתן עם מוגל ועוד לתת לו לשלוט עליה, יש לה את הכוח להתנגד, למרוד, הוא אף פעם לא הבין למה היא לא עושה זאת וזה גרם לו לשנוא אותה ולהתרחק ממנה,

הוא כל כך ציפה להגיע להוגוורטס כשהיה קטן, להיות בחברת קוסמים ומכשפות כיוון שהוא גדל בסביבה מוגלגית, הוגוורטס היה ביתו, בחגים היה נרשם כדי להישאר, וכשנגמרה השנה והגיע הרגע לחזור הביתה לחופש הגדול הוא היה עצוב,

הוגוורטס היה הבית שלו, והמקום בו גרו הוריו היה מאין מקום חשוך בו הוא צריך להמתין חודשיים עד שיוכל לחזור שוב לביתו.

סוורוס נכנס לאולם הגדול, מבטו קפץ ישר, כמו תמיד לשולחן גריפינדור, היא הייתה שם, עם עוד כמה חברות, למרות שהשעה הייתה יחסית מוקדמת.

היא הייתה יפה, לילי שלו, שיערה האדמוני היה אסוף לקוקו מאחוריו ראשה, עיניה הירוקות הגדולות שידרו שמחה ורוך, הוא כל כך אהב אותה שזה כאב תמיד שהיא לא באמת לילי שלו, כפי שתמיד נהג לקרוא לה בליבו.

הוא המשיך להסתכל עליה במשך כמה דקות, היא לא הרימה אליו מבט, לא היה לה עניין בו, הוא התנער ממחשבותיו כשמישהו נגע בו, הוא הסתובב – זו הייתה מליסה ווטסון, יפה כתמיד, הוא לא הבין מה היא רוצה,

והופתע באמת ובתמים כששמה את ידה בידו והובילה אותו לשולחן רייבנקלו, רוב האנשים שנכחו באולם הגדול בשעה כה מוקדמת לטשו בהם עיניים, הוא שם לב שגם לילי וחברותיה מסתכלות עליהם בבלבול.

שולחן רייבנקלו היה כמעט ריק מאדם, ווטסון הובילה אותו לקצה מרוחק, בו אף אחד לא יכול לשמוע אותם מדברים, הם התיישבו כל אחד בספסל אחר, כך שישבו זה מול זו.

"טוב, אז חשבתי שאם אנחנו מעמידים פנים שאנחנו יוצאים, עדיף שכל הטירה תדע על כך," אמרה.

לקח לסוורוס כמה שניות להבין : ההתערבות, הוא הספיק לשכוח, החשיבה המרובה על לילי גרמה לו לשכוח את השיחה מאתמול, ווטסון משום מה הסכימה להתחזות לחברתו, הוא לא הבין למה היא עושה זאת,

היה נראה לו שהמוניטין חשוב לה, ולצאת עם אחד כמו סוורוס סנייפ לא היה משהו שיגרום לה להיות עוד יותר פופולארית, ההפך הוא הנכון.

"אוקיי," הסכים סוורוס, הוא אולם לא הבין למה היא הסכימה, אך היה ברור לו שעצם העובדה שהיא מציגה אותו כחברה בעצם גורמת לו לנצח בהתערבות.

שותפיו לחדר נכנסו לאולם ומבט התדהמה על פניו של אד הייתה מעוררת גיחוך, סוורוס ניצל זאת ובדחף ואומץ שלא ידע מאיפה הוא השיג, הניח את ידו על ידה של ווטסון,

היא הרימה את מבטה אליו בהבעה בלתי קריאה, היא הסתכלה על הכניסה לאולם והבינה במה מדובר.

מבט אחד סביב האולם סוורוס הבין שהם במרכז העניינים ולפני שהבין מה קורה ווטסון התקרבה אליו, יותר מדי ולפני שאפילו פתח את פיו על מנת לברר מה היא עושה, שפתיה כבר היו על שלו.

באולם הגדול לא נכחו הרבה אנשים כשווטסון נישקה אותו, אך עד מהרה לא היה אחד שלא ידע ודיבר על הנשיקה.

סוורוס נחר בבוז כשחלף על פני קבוצת תלמידי הפלפאף שהפסיקו לדבר כשעבר לידם, אך סוורוס שמע כמה מילים לפני שהשתתקו : "ווטסון, נשיקה".

לאנשים אין מה לעשות או לדבר ? , חשב לעצמו כשעוד ועוד תלמידים היו מפסיקים לרכל עליו כשעבר לידם, הוא שנא את כל תשומת הלב, הוא לא ידע איך להתמודד איתה.

שעונו צפצף, הוא הביט בו, היה חרוט עליו שהוא צריך ללכת לספרייה ולפגוש את ווטסון כדי ללמוד לשיקויים, הוא כישף את שעונו כך שיכל להכניס בו מטלות שעליו לעשות ולצפצף בשעה הנכונה כדי להזכיר לו,

הוא אהב להיות בשליטה ושהכל מאורגן ומסודר. הוא הגיע לספרייה, השעה הייתה יחסית מאוחרת ולכן חוץ מקבוצת תלמידות שנה שלישית מרייבנקלו שישבו בשולחן באמצע הספרייה, לא נכח שם אף אחד.

סוורוס התהלך לעבר שולחן צדדי כמעט ולא נראה, וגלגל את עיניו כשהתלמידות כפי רבים לפניהם, הפסיקו לדבר בבת אחת כשהתקרב, לא לפני שהספיק בברור לשמוע שהן מדברות על הנשיקה שהוא חלק עם ווטסון באותו בוקר

שנראה היה שהתקיים לפני שנים, היום הזה עבר באיטיות מעצבנת.

ווטסון הגיעה כחמש דקות אחריו, מתיישבת מולו ומוציאה אותו מריכוז שהקדיש לספר שקרא כשהמתין לה, היא נראתה נסערת, שערה היה סתור, עיניה אדומות, לחייה סמוקות והבעת רוגז הייתה על פניה.

סוורוס הבין שלא כדאי לשאול שאלות כגון : "מה קורה ?" או "הכל בסדר ?", ובכלל עדיף שלא להזכיר שום דבר שיגרום לווטסון להתחיל לצעוק, שזה דבר שהיה נראה שהיא מאוד משתוקקת לעשות והיא רק מחפשת סיבה לכך,

סוורוס העדיף לא לתת לה אותה.

הוא פתח את תיקו בשתיקה והוציא את ספרו, מדפדף בו על מנת למצוא את העמוד הנכון, בינתיים שדפדף הוא הרגיש את מבטה של ווטסון עליו, ורק עכשיו מחשבות לגבי הנשיקה החלו להציף אותו,

הוא לא ידע למה הוא לא חשב על זה כל היום, אולי מכיוון שכולם דיברו על כך וזה נורא עצבן אותו אז הוא לא העמיק במחשבה על מה שבאמת קרה, ווטסון נישקה אותו, אולי נשיקה קטנה וסתמית,

אבל זו הייתה הקרבה הרבה ביותר שהייתה לו אי פעם לבחורה כלשהי, הרי כפי ששב והזכיר לעצמו, מי הייתה מוכנה אפילו לגעת בקצה גלימתו של סוורוס סנייפ ?, הוא היה מאוד נבוך מהקרבה הזו לווטסון,

הוא החשיב את עצמו כאדם חכם ואינטילגנטי, אך לא היה לו שום מושג לגבי בנות.

כעבור זמן רב מדי למציאת עמוד בספר, הוא מצא אותו ושם את ספרו באמצע, הוא בדיוק פתח את פיו על מנת להתחיל להסביר על שיקוי שינה, כשווטסון התחילה לבכות.

סוורוס הביט סביבו, אף אחד לא נכח בספרייה, גם לא בנות השנה השלישית שכנראה הספיקו ללכת מבלי שסוורוס ישים לב. הוא הבין שאין לו ברירה, אלא לנסות והלהבין מה קרה לווטסון, למרות שזה לא באמת אכפת לו.

"מה קרה ?," שאל בלחש.

"סתם, כל היום הזה מעצבן," ענתה בבכי.

"את מתכוונת לנשיקה ?," שאל, ואז כשהבין מה אמר מיהר להסביר, "זאת אומרת ההתלחששויות של התלמידים לגבי זה ?."

"לא ממש," ענתה וניסתה להסדיר את נשימתה ולמחות את הדמעות שהמשיכו לזלוג על פניה היפות והעדינות. "זאת אומרת, החברות שלי שאלו על זה ודי לא האמינו והתווכחנו על זה כמה פעמים היום, והיו ילדים

שהסתכלו עליי במבט מוזר ושאלות כגון : "מה עובר עלייך ?" או "מה את מוצאת בו ?", אבל זו לא הסיבה שאני בוכה ."

"אז מה הסיבה ?," שאל סוורוס ובלע את רוקו.

"אבא שלי .. ," ענתה בבכי ולא יכלה להמשיך לדבר.

"זה בסדר," אמר סוורוס. "את לא חייבת לשתף אותי, את גם מאוד נסערת, אם את רוצה להיות לבד אפשר ללמוד מחר."

ווטסון הרימה את עיניה הרטובות מדמעות אליו והשירה אליו מבט מוזר, סוורוס לא הצליח להבין את פשר המבט הזה, ואז פתאום מבלי שסוורוס הבין ווטסון החלה לבכות עוד יותר ממקודם.

"אממ .. אני מצטער," אמר סוורוס במהירות ובחוסר אונים. "לא התכוונתי להעליב אותך או משהו."

"לא זה בסדר," ענתה. "אתה צודק, נלמד מחר."

"אוקיי," אמר סוורוס.

אחרי ששניהם נפרדו וכל אחד הלך לדרכו, סוורוס החל לחשוב שיש משהו שווטסון לא מספרת, והיה נדמה לו שהסיבה לכך שבכתה כשהיו בספרייה קשורה לעובדה שהיא הסכימה מאוד מהר להתחזות לחברתו וללכת עם זה עד הסוף,

הרי היא נישקה אותו, והוא אפילו לא ביקש ממנה, היה נדמה לו שהיא רוצה לשחק את התפקיד כמו שצריך העיקר שלא יהיו לו תלונות כדי שהוא ילמד אותה שיקויים, אבל הוא לא הבין איך כל הדברים האלו מתקשרים ביחד, והוא היה מאוד מסוקרן.

סוורוס הגיע לחדרו, למזלו שותפיו לחדר לא היו שם, הוא טיפס על מיטתו באפיסת כוחות, היום הזה היה ארוך ומייגע, הוא נשכב בבגדיו על המיטה ופעם הראשונה מזה המון זמן, נרדם מהר וצלל לשינה בלי חלומות.

הפרק הקודם		הפרק הבא