אהבה ממבט ראשון

סוורוס התהלך לו בטירה הגדולה, ספר הונח על חזהו, עטוף בשתי ידיו הארוכות והרזות.

ראשו היה שמוט כלפי מטה, שערו השחור והשמנוני מכסה כמעט את כל פניו החיוורים.

ליבו פעם בעוצמה, הוא לא ידע מה הוא הולך לעשות בנוגע להתערבות הזו, איך לעזאזל הוא הצליח להכניס את עצמו למצב הזה ?.

זה לא שהוא אהב שיורדים עליו או שהבין למה, אבל הוא היה חייב להודות שהוא לא הנער הכי נאה פה בטירה הגדולה, ואם נערים יפי טוהר ניסו לפניו ונכשלו איך הוא עצמו יכול להצליח ?.

הוא נכנס לספרייה, היה זו שעת בין ערביים ולכן היא הייתה כמעט ריקה, מדאם פינס, הספרנית ישבה מאחורי שולחן, והיה נראה שהיא מתאמצת להקשיב לכל רחש, ובמידה ותשמע גם את התזוזה הכי קטנה ביותר היא הולכת לצעוק ולצעוק על אותו אדם עד שגרונה יהיה צרוד.

סוורוס שמט את ראשו מטה והתחיל ללכת לכיוון המדפים במהירות, הוא בדיוק החל להחזיר את הספר ששאל לפני שבוע כשמבטו נתקל בשולחן בו ישבה נערה לבדה, זו הייתה למרבה האירוניה, מליסה ווטסון, שערה הבלונדיני הארוך החלק והשופע הונח על כפתיה בטבעיות כזו שסוורוס היה בתוך שהיא השתמשה באיזשהו קסם, פניה היו עדינים ונאים מאוד, שפתיה היו אדומות ועבות, אפה קטן, ריסיה היו ארוכים ועיניה שהיו גדולות ובצבע כחול בדרך כלל היו כעת אדומות ונפוחות מבכי.

סוורוס בלע את רוקו, נראה היה שהמזל משחק לטובתו, למצוא את מליסה ווטסון לא מוקפת בחברים, בספריה, ומצב רוח רע היה כמעט כמו למצוא גוז בערמת ענק של אוניות זהב.

סוורוס קיבל פיק ברכיים אך בכל זאת שאב את כל הכוח והאומץ שהיו לו והלך לכיוון שולחנה של מליסה ווטסון והתיישב מולה.

ווטסון הרימה את מבטה וגם גבה בלונדינית מסודרת להפליא, עיניה הנפוכות והאדומות מבכי סרקו את סוורוס בהבעה לא ניתנת לקריאה.

סוורוס ידע שהיא מחכה שהוא יתחיל לדבר אך הוא רק שתק, ולא הזיז את מבטו ממנה.

"מה ?," שאלה לבסוף.

סוורוס בלע את רוקו, הוא ידע שאין אפשרות שהיא תתאהב בו, לכן הלך על האפשרות היחידה שאולי היא עוד תסכים לעזור לו – האמת.

"תהיתי אם תוכלי לעזור לי," שאל סוורוס.

 למרות שהבעתה הריקנית לא השתנתה, סוורוס ראה זיק של סקרנות בעיניה.

"במה ?," שאלה.

"שותפיי לחדר התערבו איתי שאיני יכול לגרום לך לצאת איתי," אמר סוורוס בקול משועמם אך בטוח.

ווטסון מצמצה פעמיים וחיוך קטן עלה על שפתיה, והבעת הפתעה נגלתה על פניה היפות.

"אוקי," השיבה ונשמה נשימה עמוקה.

"ברור לי שהם צדקו," אמר סוורוס. "אבל אין לי כוונה להודות בזה בנוכחותם."

ווטסון הניחה את סנטרה על כף ידה ובהתה בו בריכוז ובשעשוע, נדמה היה שהעסק הזה לא גורם לה אי נוחות, להפך.

"ואתה רוצה שאני אצא איתך על מנת להוכיח שהם טעו," השלימה ווטסון את מה שסוורוס עמד להגיד.

"אמת," הסכים סוורוס.

"ומה יצא לי מזה ?," שאלה ווטסון.

"מה שתרצי," השיב.

הוא לא האמין שהוא לא נתקל בשום התנגדות.

ווטסון נשענה אחורה בכיסאה ונשכה קלות את שפתה התחתונה בשיניה הצחורות והישרות להפליא, נראה היה שהיא באמת חושבת לעומק.

לאחר כמה דקות של שתיקה שנראו לסוורוס כנצח, היא נשמה נשימה עמוקה.

"בסדר," אמרה.

סוורוס הרים גבה, האם היא באמת הסכימה, האם זה באמת היה כל כך קל.

היא צחקקה מעט. "אין לי בעיה לעזור לך בתנאי שאתה תעזור לי בשיקויים."

"אוקי," אמר.

"מצויין," אמרה, קמה ממקומה והחלה לאסוף את דבריה, "פגוש אותי מחר פה בספרייה בשעות הצהריים."

ובזאת יצאה מהספרייה, משאירה מאחוריה שובל של ריח וורדים ואת סוורוס שלמרות שהוקל לו מאוד מהידיעה שהוא הולך לנצח בהתערבות, חשב שמשהו לא נראה לו בסדר בכל העסק הזה.

הפרק הקודם		הפרק הבא