החולמים- יודעת הכל

הוספתי פרק :) תהנו :) ותגיבו בבקשה!

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

"אנחנו יודעים שאת כאן. עקבנו אחרייך מה'פיצה'."
אלוהים. מה עשיתי רע?
"תפתחי את הדלת," אמרה מאיה בטון מאיים. "או שאני אנפץ אותה."
"או שתנסי לנפץ אותה." העיר גיא. "את יודעת את זה."
"אתם לא אמורים להיות ביחד?" העירה בילי.
"אמורים, אמורים," אמרה מאיה. "אבל יש פה הרבה יותר מזה."
"אאאמ," אמר ליעם. "אני בכלל לא מבין למה החלטתם לעקוב אחריה. היא דווקא די בסדר."
"כי אולי היא אומרת שהיא יודעת מה סוף הסיפור שלנו? אתה לא חושב שזה מחשיד?" בילי קפצה מיד על ההזדמנות להעיר לליעם, הרי היא עדיין נטרה לו טינה על כך שהיה החבר של מאיה, מוציאה את התסכול כך, על העובדה שהוא לא שם לב אליה, עד לאתמול בערב. או שאולי היא בכלל לא רוצה שיחשדו בהם.
"היי, לא התכוונתי..." ליעם נעלב.
"סליחה." בכל זאת, בילי כנראה לא יכלה לעשות לו רע. היא אהבה אותו.
"רגע, רגע, רגע." תום קרא, מנסה לגבור על כולם. "זוכרים למה אנחנו כאן?"
הם חזרו לדפוק על הדלת.
כל הזמן הזה אני בקושי זזתי. ליעם הראה להם לאיפה ברחתי...? הייתי בטוחה שהוא הקשיב לי.
אולי הם פשוט שאלו אותו למה הוא התעכב, והוא ענה שהייתי בחוץ? ואז הם שאלו אותו לאן הלכתי... זה הגיוני.
אני חייבת מישהו לסמוך עליו. חייבת.

"תדברי או תגידי משהו!" קראה קרן בחוסר אונים. "ראינו שנכנסת הנה!"
"אני..." לא יכולתי לשתוק, יודעת שהם לא יעזבו אותי. "אני פשוט אלך וזהו." נשברתי.
"תלכי?" הופתע סלש. "לא לפני שאת מספרת לנו מה את יודעת."
"אבל... אסור לי..." אתם לא מבינים את זה?

"אנחנו חייבים!" צעקה מאיה באגואיסטיות. "לא הבנת את זה כבר?!"
קמתי והחלטתי לפתוח להם. בכל זאת, אני חייבת שהם יבינו אותי. אני חייבת לתמוך בהם.

ברגע שהדלת השמיעה את צליל הנקישה המוכר של הסרת הנעילה, הילדים התפרצו פנימה ברעש.
"היי, היי, ישנים פה בחדרים ליד!" קראתי.
"סליחה." אמר גיא בטון לא מחייב. "עכשיו את חייבת לנו הסברים."
"אני לא חייבת לכם כלום," אמרתי. "אני בקושי מבינה למה אני פה. הייתם מצליחים גם בלעדיי."
"למה את מתכוונת?" ליעם התיישב לידי על המיטה, יודע שהוא מבין אותי הכי טוב.
"אני... אני לא יכולה לסמוך על אף אחד." הוצאתי את מה שהיה לי על הלב. "כל מה שקשור למבצע-אבן-משאלות, אני חסרת אונים, בדיוק כמוכם. ידע זה לא דבר שעוזר במצבים כאלה. חוץ מזה, זמן זה דבר יקר. אתם מבזבזים אותו עליי. בבקשה! אתם הורסים לעצמכם." טמנתי את פניי בידיי, בפעם השנייה היום.
דני התיישבה לידי. "אנחנו... יכולים להצליח? זה לא חסר סיכוי?"
הנהנתי. "רק תבטחו בעצמכם. אני הייתי מרותקת לסיפור שלכם, עד ש... עד שהצטרפתי." הייתי חייבת לא למסור מידע.
"למה הצטרפת?" חקר גיא.
"אני... אני... אנ-" מלמלתי, מרישה שתיכף אתחיל לבכות.
"היי, היי, אבויה," ליעם קרא. "עם כל הכבוד שלי אליך, אני חושב שהילדה הזו צריכה תמיכה. מכיר את המילה הזו? תמיכה. לאיית לך אותה?"
"היי, היי, אל תדבר ככה אל החבר שלי," הזהירה מאיה.
"נראה לי שאני עומד מחוץ לכלל, הזה, את יודעת." ליעם ענה בשלווה.
"יופי." הזעיפה מאיה את פניה. "עד מתי אתה תמשיך לרדת עליי?" היא שאל בציניות.
"אני אחשוב על זה... אבל זה לא יקרה בזמן הקרוב." ליעם ענה לה ברצינות.
"טוב, אז אם אתה כל כך טוב בזה," גיא קנטר אותו. "תמשיך לבד."
"אז דבר ראשון," ליעם שמח שלקח פיקוד. "צריך לא להפעיל עליה לחץ. "
"לא ידענו," אמרה בילי.
"אחר כך צריך להציע עזרה, אתם יודעים. היא נראית לי אומללה מאוד." הוא המשיך, מתעלם מהערתה של בילי.
"אני לא אומללה," תיקנתי אותו. "פשוט בא לי לגמור עם הדבר הזה."
"עם איזה דבר?" שאלה בילי.
"אני צריכה לעזור לכם. אבל נראה לי שאני רק מקלקלת."  הסברתי. "הנה, לדוגמה, אמרתי שאין לכם זמן ושאתם חייבים לנצל כל דקה, ואתם עדיין מנסים לחלץ מידע ממני."
דני הנהנה. "היא צודקת."
"אני יודעת." חייכתי חיוך קטן. "תודה, דני. אני מתכוונת, על התמיכה."
"מה איתי?" קרא ליעם. נראה שהרבה זמן לא נתנו לו מחמאות.
"גם אתה בסדר," חייכתי אליו.
הוא חייך בסיפוק.
"מה, אף פעם לא החמיאו לך?" שאלתי. אבל אז הבנתי שאני יודעת את התשובה.

"זה בסדר. תדע שאתה באמת מיוחד," הנחתי יד על כתפו. "זה שהם לא מבינים את זה לא אומר שאתה לא כזה. כמה אנשים הצליחו להישאר חפים מפשע כשהם גדלים במשפחת פשע? תחשוב על זה. כשאשל, אחיך, נתן לך את השרשרת למאיה, דבר ראשון שאלת אותו אם הוא גנב אותה. זה לא נראה לך משהו מיוחד?"
"את צודקת. איזה חבל לכולם שהם לא אני." ליעם ניפח את חזהו בגאווה.
"לא לזה התכוונתי..."
"לא, אבל את צודקת! הנה עולם, הנה ליעם! בואו ואחתום לכם!" הוא קרא בקול גדול.
"אני אשמח להוציא אותך מההזיה," תום ניער את ליעם. "אבל לא נראה לי שמישהו פה רוצה חתימה."
אבל אז בילי החליטה לעשות מעשה.
"אני רוצה חתימה, ליעם. אתה יכול לחתום לי כשנחזור למלונ"ה?" היא גמגמה.
"בשמחה," אמר ליעם ונעץ מבט מלא תוכחה בתום, שהתעניין פתאום בציפורניו.
"אתם ממשיכים במשימה?" שאלתי אותם לאחר שתיקה קצרה, שהפכה לקרב מבטים של ליעם מול תום, גיא ומאיה, שבסופה ליעם התחיל לצחוק.
"בטח, בטח," ענתה לה בילי. "נמשיך לחפש רמזים. נראה לי שהבנתי למה את מתכוונת.."
"אז תסבירי לנו כשנחזור למלונ"ה, טוב?" ביקש ממנה סלש.
"בסדר." ענתה בילי.
הם התחילו ללכת.
"בילי, את יכולה להישאר רגע? אני רוצה להגיד לך משהו." קראתי אליה.
"אוקיי," היא ענתה. היא לא נראתה כאילו היא חוששת ממני. מצוין. זה כבר משהו.
"מה קרה?" היא שאלה לאחר שנשארנו לבד.
"בקשר לאבא שלך," הנמכתי את קולי ללחישה. "תוכלי לא לספר לו עליי?"
"למה?" היא לא הבינה.
"אני חוששת שלא ימצא חן בעיניו שאני נמצאת באזור. שאני יודעת הכל. הוא יחשוש שאני... את בטח כבר יודעת." הסברתי.
"בטח," ענתה בילי. "בטח שאני מבינה."
"תודה," עניתי לה.
היא הלכה.
ידעתי שאלכס רוצה את האבן לעצמו, כדי להוכיח שאביו הוא זה שמצא אותה. הוא כבר רצח את ניקו ולאון, ואני חושבת שהוא יוכל לנסות לעשות גם לי משהו אם הוא יחשוד שאני מנסה לסכל את התוכניות שלו.
אז אני בטוחה, אני מקווה.
אם בילי באמת תקיים את מה שאמרה.
ואני אפילו לא יודעת למה אני חושבת מחשבות מפקפקות כאלו. הרי פעם הייתי סומכת על כולם בעיניים עצומות.
מה קרה שפתאום לא?

הפרק הקודם		הפרק הבא