החולמים- יודעת הכל

וואי, הפאנפיק במומלצים!!!
זה באמת מחמם את הלב :)
אני מקווה שתהנו מהפיק הזה!
ותגיבו!
(יותר תגובות = המשך במהירות הרבה יותר גבוהה)

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

"את מתקדמת מצוין," שמעתי את קולו המסתורי בטלפון למחרת, כשיצאתי מהמלון שבו שכנתי, לסמטה נטושה כדי שאף אחד לא ישמע את השיחה. ככה אמרו לי לעשות. אסור שידעו. "את תראי את הפרקים הבאים בקרוב."
מעולם הוא לא חשף את עצמו. ההוא, הקוסם, פועל בשליחות שלו. אני מנסה להאמין שהוא קוסם. באמת. אבל זה לא עובד.
זה פשוט לא אמין.
ראיתי אותו מחליף סוללות בתוך המקל הזה, שעושה רק אור.
והוא קורה לעצמו החולמיהקוסמי. למה שאני אאמין לשטויות האלה?
החלטתי בכל זאת לשאול.
"מי אתה?" שאלתי בשקט.
"אמרתי לך שאני לא מוכן," הוא אמר ברכות. "את מכירה את ההרגשה, כמדומני, הלא כן?"
"אני פועלת לשרותך," התעקשתי. "זכותי לדעת בשליחות מי אני עובדת."
"יש לך תירוצים טובים," הוא נשמע כאילו הוא מחייך מהעבר השני של הקו. "אבל... לא."
"אבל אדוני!" לא ידעתי איך קוראים לו. "אני לא יכולה לסמוך עליך ככה."
"לא יכולה לסמוך עליי?" הוא הגביר את קולו. "שמעתי נכון?"
"למה אתה שומר על סודיות? אני אחת משלכם. אם אתה סומך עליי, תספר לי מה השם שלך, לפחות." התחלתי לכעוס.
"ואם את סומכת עליי, תפסיקי להציק. אני לא מספר יותר ממה שצריך כדי שלא תפתחי פה ותשפכי את כל מה שאת יודעת בנוכחותם." נראה כאילו גם הוא התעצבן, וכדי שאפסיק הוא התחיל לפגוע.
"אתה לא סומך עליי?"
הוא קלע בול.
"סומך, סומך," הוא פחד, כנראה, שהעניין יצא משליטה. "אבל עדיף שלא תעני את עצמך, לא?" הוא אמר בקול מתקתק להחריד.
"זה לא נראה כאילו אתה מתחשב בי." לחשתי את תוך השפורפרת. "ואני בפירוש לא סומכת עליך."
וכאן החלטתי לנתק את השיחה.
בפרצוף שלו.
הם מנצלים אותי.
אבל דבר אחד אני לא מבינה.
בשביל מה אני צריכה להתערב בעלילה? הסוף ידוע כבר, ככה שגם בלעדיי הם יעשו את העבודה.
הרגשתי מטופשת. למה לא חשבתי על זה קודם? הרי הם אמרו לי בפירוש. הסוף ישאר תמיד אותו הסוף, אלא אם נשנה אותו.
אז למה אני נמצאת כאן? אני יכולה לגרום לסוף להשתנות!
זה מסוכן. אבל אני לא מבינה למה. הארגון שפועל למען סוף טוב מסתכן בכך שיהפוך סוף שמיועד לטוב, לסוף רע?
הם כנראה יודעים מה הם עושים, כי הם לוקחים סיכון ענק.
אבל יש דבר נוסף שאני לא מבינה.
לשפר להם את המורל? בינתיים אני מצטיירת אצלם כדמות הקיצונית ביותר שקיימת.
למה בהוראות שקיבלתי צויין שאני צריכה להציג את העובדה שאני יודעת הכל? לא היה פשוט יותר להתחבר אליהם? תיכף יבקשו ממני לחשוף את משימתי במכוון.
אני בעצמי לא ידעתי אם כדאי לי לפעול בדרך בה אני פועלת, או שהבנתי את ההוראות לא נכון.
אולי כדאי לי להכריז על שביתה? תהיתי. אבל אז מה יוצא לי מזה? חוץ מכמובן, לפשל ולהרוס את המשימה שקיבלתי.
התיישבתי על המדרכה, במקום שנראה לי מוכר איכשהו, כדי לנקות את הראש.
מה את יודעת?
סנחריב לקח את אבן המשאלות וטמן אותה בתוך תיבה. התיבה נעולה בדרך חזקה מאוד, וצריך ארבעה רצונות ומיועד, שהוא אחד מהארבעה, כדי לפתוח אותה. צריך בנוסף לכך גם את מנהל הטקס.
מה זה עוזר?
הילדים בטוחים שהם יודעים מי הם הרצונות מביניהם.
אבל אפילו אני כבר לא בטוחה בכלום.הצדדים שם מתהפכים כל כך מהר... הכל בגלל האבן הזאת.
בסיום בן מבקש משאלה, ידעתי. הוא צועק שהכל יהיה רגיל.
ויונתן הוא המיועד. לא תום. אבל את רוב מה שאני יודעת הילדים לא יודעים.
מה אני עושה? איך אני גורמת להם להבין את כל זה בעצמם?
טמנתי את פני בידיי ביאוש.
ואז הבנתי איפה אני.
אני מול ה'פיצה'. ככה הם קוראים תמיד לפיצריה שלהם.
והיה דרוש מבט חטוף אחד כדי להבין שהמקום שוקק פעילות. כמעט כל החניכים במלונ"ה ישבו בפנים ודיברו. ארשת פניהם הייתה רצינית, ודבריהם לוו בתנועות ידיים רחבות.
"אתם יודעים מי זאת הילדה ההיא מאתמול?"
"היא בכלל הייתה אמיתית?"
"מה נעשה איתה?"
"אתם באמת חושבים שהיא יודעת על הסוף של כל המבצע-אבן-משאלות שלנו?"
"אתם חושבים שהיא לטובתינו בכלל?"
"טוב, אני יוצא לנוח. חפרתם, יא זינחים." זה היה ליעם. הבנתי את מה שאמר רק אחרי שיצא מה'פיצה'.
הוא יצא והחל להתקדם בדרך חזרה למלונ"ה, אך שאז הבחין בי.
קמתי במהירות, מנסה לברוח משם.
אך ליעם כבר תפס את מפרד ידי והביט בעיניי.
"לא משנה מי את, אבל תקשיבי, כפרה, אבל את מפחידה שם את כולם." הוא העיר.
"אני לא... אני לא רוצה להפחיד. יש לי כוונה טובה." אמרתי, מרגישה את התוכניות שלי מתחילות להתמוטט בגלל שטות אחת קטנה.
למה יצאתי מהמלון?
"באמת?" הוא הרים גבה. "בגדו בנו מספיק פעמים כדי שנבין שסמכנו על אחרים כדי לקבל בגידה בפרצוף. את יודעת שלהגיד: 'אני לטובתכם' כבר לא עובד כאן."
"אני יודעת." אמרתי בכנות. "מניסיון."
וזה היה באמת מניסיון.
לא סמכתי על האנשים האלו ששלחו אותי לשם, שמה לב שהסיבות רק מתרבות ומצדיקות את תחושת הבטן הזו.
אני צריכה לעשות משהו, או לא לעשות את המשהו הזה?
את משנה את סדרת הטלוויזיה, הבנתי פתאום. הרי זה משודר, לא? אז רואים אותי! אני מקלקלת את העלילה!
אבל איך אני אדע את זה באמת? אני לא יודעת.
"הכל בסדר, ילדה." ליעם הניח את ידו השנייה על כתפי, מנסה להרגיע אותי.
"אני... אני פשוט..." עצרתי בעצמי לפני שפלטתי את כל סיפורי מול פניו החמות והטובות של ליעם.
מאחורי כל המסיכות שלו, שבהן הוא ניסה להיות מגניב, באמת הסתתר ילד תמים, ילד שמחפש ביטחון. אחד שמקשיב.
כבר חיבבתי אותו.
לפני שהוא הבין מה קרה נתתי לו חיבוק אמיץ וברחתי משם, משאירה אותו המום לרגע מאחוריי.

מישהו באמת הקשיב לי. מישהו באמת שומע אותי, מתחילת ההרפתקה הזאת.
לא יאומן. בילי זכתה בנכס של ממש.
רק חבל שהם יהיו ביחד רק בעוד כמה פרקים...
חייכתי לעצמי כשנשכבתי על המיטה בחדר שבמלון, מנסה לתכנן בראש מה לעשות עכשיו.
ואז קפאתי.
דפיקה בדלת. זה פקיד של המלון?
אך הקול שדיבר ניפץ את כל התקוות שלי.
"אנחנו יודעים שאת כאן. עקבנו אחרייך מה'פיצה'."

הפרק הקודם		הפרק הבא