חלום ומציאות. מה ההבדל?

אם חשבתי שהמנהלת הזו תפתור את כל תעלומותיי- טעיתי. להפך- היא נראתה יותר מבולבלת מאיתנו.

אני חושב שישבתי שם במשך שעה לפחות, והיא פשוט בהתה בי. מכל כיוון אפשרי. 
פשוט בהתה.

ובהתה. 

ואפילו הורידה את המשקפיים- ובהתה.

וכלום.

אפילו עט נוצה אחד לא עף באוויר.

איזו אכזבה.

שלא תבינו לא נכון, האישה חכמה משהו, אבל גם אתם הייתם מתבלבלים אם מישהו היה נוחת לכם באמצע החדר ומספר שהוא ישן במקום אחר. 

היא הייתה בטוחה שזהו קסם כלשהו, וניסתה עליי כל מיני כשפים עם השרביט שלה.
יצאתי נקי לחלוטין, בלי שאריות או רמזים לקסם אפל כלשהו.
לא מצאנו כלום.
וזה מה שמוזר- זה כאילו אין לי סיבה להיות כאן. ובעצם, אין להם אפילו הסבר למה דווקא לכאן, או איך עברתי את כל ההגנות של בית הספר ונחתי במסדרון. 
מקגונגל תקעה בי את עיני הנץ המפחידות שלה, שרומזות שלא כדאי לעשות צרות בסביבתה, ומוללה חוט פרום בגלימה שלה.

"אולי תספר לנו על עצמך" אמרה לבסוף, "אולי זה יעזור לנו לגלות את הסיבה שלשמה נשלחת לכאן".
הרמתי גבה בספק, אך הבנים דחקו בי, ובסוף הסכמתי לספר על חיי הפרטיים והמסעירים.

"אני חיי עם ההורים שלי ועם אחות קטנה, תינוקת. יש לי חדר משלי, אני שומע מוזיקה באייפוד שלי, ומסתובב עם חברים (לא הוספתי "כשמרשים לי"....), ואוכל פיצה וגלידה. החיים שלי היו נורמלים עד אתמול בלילה, כשפתאום הופעתי פה ופגשתי את פיבס" אמרתי.
מקגונגל עיקמה את אפה, "מה הוא עשה לך כבר, ההמפחידן המיותר הזה?" שאלה בחמיצות.
כנראה שהיא ופיבס היקר ביחסים לא סימפטיים במיוחד.
"הוא לא עשה כלום. הוא אפילו היה נחמד אליי, ושיתף איתי פעולה" אמרתי. הבעת חשד עלתה על פני הנוכחים.
"פיבס לא נחמד לאף אחד" פלט הוגו.
"ובטח שלא עוזר ומשתף פעולה" הוסיף אלבוס.

צחקתי.

כישרון התחבבות על רוחות רפאים צבעונית - יש!
סיבה לקיומי במקום הזה - סליחה, טעות בכתובת.

"אולי כדאי לשלב אותו באחת הכיתות" אמר אלבוס וחייך אלי. חייכתי בחזרה. 
"צריך למיין אותו" מלמלה מקגונגל.

התפלאתי. זה אשכרה בית ספר. אי אפשר פשוט להופיע פה, ולהישאר פה כאילו תמיד הייתי כאן.

"כן, אני חושבת שתתבלט פחות אם תהפוך לתלמיד מן המניין" אמרה המנהלת.
אני הבנתי מיד שמשהו פה מסריח. לימודים? בתוך חלום? כאילו, אין לי את זה מספיק במציאות?!

"אהמ... אני לא חושב שזה רעיון טוב כל כך, כי אני בכלל לא יודע כלום על.. קסמים, או מה שזה לא יהיה. בחיי, אני אפילו לא יודע להעלים מפית ביד שלי" אמרתי.
הם בהו בי בטמטום.
"כי זה מה שעושים קוסמים... לא?"

שלושתם הנידו בראשיהם ברחמים.
אני אומר לכם, מרגע לרגע הרגשתי יותר דביל.

"אומנות הקסם היא מדע מדוייק של לחשים, תנועות וריכוז. אם תתחיל לשחק עם שרביט, התוצאה תהיה מאוד לא נעימה" אמרה מקגונגל.
"אז את אומרת שאני צריך להתחיל מאפס? ללמוד עם ילדים בני 11?" צחקתי.
פניה הרצינו מאוד פתאום. החיוך שלי נמס לו לאיטו.
"אין מצב!" מחיתי.

הפרופסור קימטה את מצחה וחשבה. היא ידעה שיצא לי שם רע מאוד בבית הספר אם אתחיל ללמוד בגיל הזה, עם ילדים שקטנים ממני ב-5 שנים. כולנו ידענו את זה.
מה שעמד על כפות המאזניים היה הכבוד שלי מול סכנת היכחדות בית ספרית, כי הקסמים שלי יכולים לצאת משליטה מאוד מהר.
ברור שהעדפתי את הכבוד שלי.

"אני לא מוכן להיות עם הצוציקים האלו!" אמרתי בגועל. אין להם אפילו זיפים על הלחיים, והיא מצפה שאני אלמד איתם? אפילו לחתל את רוני נשמע עכשיו טוב יותר!

"לא, זה לא הפתרון. מצד שני, אני לא יכולה ללמד אותך חמש שנים ביום אחד. וגם אין לך ציוד ושרביט, ואתה לא יודע כלום על העולם שלנו" היא אמרה. 
יופי. את יכולה להמשיך להסיק מסקנות, זה ממש עוזר. 

פתאום אלבוס קפץ. "אני יודע!"

"מה?" שאלתי מהר, מחפש חבל הצלה שיוציא אותי מלימוד עם תינוקות.

"תראה לה! תראה לה איך אתה עושה קסמים!" הוא אמר בהתרגשות. לא הבנתי מה הוא מצפה שאני אעשה. הרי עד עכשיו רק העפתי עט באוויר. למי זה יכול לעזור?
גם הפרופסור נראתה מבולבלת, וגם הוגו לא תפס את זה עד הסוף.

"קח! ותזכור את המילים : וינגארדיום לביוסה!" הוא אמר, וזרק אלי את השרביט שלו.
משכתי בכתפי. מה שיהיה - יהיה.

הצבעתי על קסת דיו שהייתה פתוחה על השולחן.
"וינגארדיום לביוסה!" אמרתי, מרגיש טיפש יותר ויותר. קסת הדיו התרוממה באוויר, כמצופה.

הפרופסור נראתה מופתעת מאוד.
"אף לא טיפה אחת, פרופסור!" אמר אלבוס בגאווה, כאילו עשה את הקסם בעצמו.
הסמקתי קשות.

"אני רואה, מר פוטר, אני רואה!" נזפה בו הפרופסור, אך עדיין נותרה משתאה ומתפעלת.
"אולי נוכל לנסות עוד משהו כזה" היא מלמלה. והביטה בי ארוכות.
"כן, אני יודעת!" קפצה, והקפיצה אותי איתה.

"תגיד "לומוס" ונראה מה יקרה" אמרה. 
אמרתי לומוס. והשרביט, להפתעתי, נדלק באור מסנוור.
"עכשיו נוקס!" ציוותה עליי.
"נוקס" מלמלתי, והשרביט כבה.

"מדהים" אמר הוגו בשקט. 

גם אלבוס רצה להשתתף במשחק כשף-בעזרת-אורי, והוא אמר בהתלהבות "תצביע עם השרביט על בקבוק היין ההוא - שם בפינה- ותגיד "ודיווסי!" "

אמרתי ודיווסי, וקול נפץ רם נשמע. הפקק יצא ממקומו בשליפה, והבקבוק התנודד מעט מעוצמת הקסם.

מקגונגל התנשפה. "אני רוצה לנסות עליך עוד משהו אחד" אמרה,
"המילים הן "אקספקטו פטרונום", וזה הקסם הכי קשה שאני יכולה לחשוב עליו, לאנשים בגיל שלך". 

הוגו פלט "זה מוגזם" , אך אלבוס היסה אותו בידו וצפה בי בריכוז.
"אתה צריך לחשוב על זיכרון טוב שהיה לך, ולהגיד את מילות הקסם" הסביר לי.
הנהנתי, וניסיתי לחשוב על זיכרון טוב.
היום שבו הביאו לי את האייפוד? מעפן.
היום שאבא שלי חזר משבועיים בחו"ל? אה, זה היום שקיבלתי בו את האייפוד...
יום הולדת שש-עשרה? בקושי עשו לי משהו, מזל שהיה שם שולחן עם כיבוד..
אני יודע! הנשיקה הראשונה שלי.

כן, חשבתי עליה, על הילדה היפה הזאת, שנסעה עם ההורים שלה לשליחות והשאירה אותי מאחור. זה קרה בלילה ההוא במסיבת סיום בכיתה י'... היה חושך... והתחושה הנפלאה כשהיא באה אלי... השפתיים הרכות האלו..

"אקספקטו פטרונום!" אמרתי, ומהשרביט שבידי פרץ משהו גדול וכסוף, שפרש את כנפיו. זה היה נץ, גדול ויפהפה, שכנפיו פרושות לצדדים ומתאזנות על זרם אוויר שלא קיים. התנשפתי בהלם, וכך גם שאר הנוכחים בחדר.
אחרי כמה דקות שהבטנו ביצור המדהים, הוא התפוגג לאוויר. כשזה קרה הייתה בי מין תחושת ריקנות, כאילו חלק ממני אבד בערפל, אבל זו הייתה גם תחושה טובה, כי ידעתי שיום יבוא ואראה את היצור האגדי הזה שוב.

כדי לדעת את ההמשך, קראו את הפרק הבא!

אוהבת, RoseBat

הפרק הקודם		הפרק הבא