|
שימו לב, ערכתי את הפרקים הקודמים. בנוסף, הפריע לי שאני וקראת לפרופסור מקגונכל כך. מעכשיו היא תקרא "מנרווה" - בשמה הפרטי, בעצם.
תהנו D:
~*~
"אני שונא שיקויים."
מנרווה החלה להרגיש שדובי מרגיש יותר בנוחות - הוא למד כבר כחודש יחד עם צוות המורים, שדאג לשלוח אליה טיסן נייר בו כתבו על התקדמותו. היה לו גם נוח יותר להסביר לה מה הוא מרגיש, למשל שנאתו לשיעור שיקויים, לכן היא לא התרשמה מטינתו. "אתה צריך להתרגל אל פרופסור סנייפ," חייכה בסלחנות שלא הייתה מפגינה כלפי אף תלמיד אחר, "לפעמים קצת קשה לו... להתרגל לשינויים."
"אבל פרופסור סנייפ מעביד אותי בפרך!" מחה דובי, "נאום באורך שש אמות יד, בכתב הקטן ביותר שאני מסוגל לכתוב, על שיקוי כל כך שולי!"
מנרווה נאנחה. "אדבר איתו ואראה מה אפשר לעשות. אתה מרוצה?"
"כמובן," התרצה דובי, אך אז רוח גמדון הבית המושפל כמו חדרה לתוכו לרגע, "ודובי מתנצל על התנהגותו המחפירה..."
"מה פתאום!" קראה מנרווה, "אתה פשוט מזכיר לי קבוצת ילדים שהתלוננו על אותו הדבר בדיוק לפני זמן מה..."
"מי הם?" התעוררה סקרנותו - שכבר נהייתה גדולה ורעבה עוד יותר, כשאופשר לה ללמוד - של גמדון הבית.
"הם לא בבית הספר עכשיו," נאנחה, "הלוואי והייתי יודעת מה שלומם."
"את מדברת על אדונילי הארי פוטר והחברימים שלו, נכון, גבירתילי פרופסור מקגונגל?" שאל פתאום, ואז אחר היסוס קל, הוסיף: "אני חושב... שאני יודע מה קורה להם."
"על מה אתה מדבר, דובי?" שאלה מנרווה כמעט מיד, "הם בסכנה?"
"הם בבית של ה... האדון הקודם של דובי..." הוא בלע את רוקו במאמץ, "דראקו מאלפוי..."
"אל תדאג, מר דובי. הכל יהיה בסדר." היא הניחה את ידה על כתפו הקטנטנה, ואז בהחלטה של רגע, הוסיפה: "אתה מכיר את השלישייה הזו. אין סיכוי שיקרה להם משהו."
הגמדון חייך אליה בשמחה. ודה רבה, פרופסור מקגונגל. תודה רבה-רבה."
"ועכשיו," חייכה מנרווה בשמחה, "שיעורי בית."
"הו לא." לחש דובי.
"קח את השורש ועבד אותו." אמרה הפרופסור ספראוט.
"בדיוק כמו שעשיתי במטבח!" דובי קרא בעליזות.
"נוגדן למחלת הקרגסטל." פרופסור סנייפ חייך כממתיק סוד.
"הא, אני זוכר. פעם אדונילי ביקש... שאכין כזה." נאנח דובי ופנה אל הקדרה, אך השיקוי שיצא היה טוב כל כך, עד שאפילו הפרופסור לא יכל להחניק את מחמאתו.
"נסה להסביר לי מה בדיוק קרה במאה השמונה עשרה." פרופסור בינס אומר בקולו המשעמם, למרות שמנרווה לעולם לא תודה בכך.
"קראתי על כך. קלי קלות!"
וכך הדברים המשיכו. אך מנרווה, שכבר ידעה על יכולותיו של דובי, לא התרשמה מהן. היא בעיקר חיכתה לשיעורים של פליטיק, המעשיים, שהיו אמורים להתחיל בשבוע הבא. בעודה מביטה בדובי בסקרנות, הוא שאל: "אני באמת עומד ללמוד... לכשף?"
היא הנהנה. "לא משנה לי מה משרד הקסמים יגיד או יצהיר. סיכמתי עם פליטיק שילמד אותך. אם לא יקרו... אה... תקלות בלתי צפויות."
דובי התעלם ממילותיה האחרונות. "תמסרי לו את תודתי." אמר.
היא חייכה. "כמובן. אתה יכול לסמוך עליי," והיא שילבה לדבריה קריצה.
הוא הנהן. "הלוואי ואצליח. הלוואי ואהיה קוסם. הלוואי ואוכל לכשף עצמי לאדם ולשכוח שפעם הייתי גמדון בית."
"אני לא חושבת שתוכל," אמרה מנרווה בעדינות, "אבל אני אישית אדאג לכך שכולם ישכחו."
"הו... תודה לך, גבירתילי הפרופסור מקגונגל. תודה, תודה, תודה."
היא חייכה. התלמיד הזה היה אתגר אישי שלה. אומנם מעולם לא הפגינה זאת בציבור, אך היא הייתה טיפוס רגשני שמעריך צדק. ודובי היה מקרה בו התבטא חוסר צודק במימדים כה גדולים עד שהיא לא יכלה לשבת בצד בחיבוק ידיים. היא תדאג שגמדון הבית הזה עוד יגדל ויתעצם.
|
0 חרמשים
(5) 7 דירגו
כותב: 
ID : 3447
פרק מעניין ויפה.
עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
למה נטשת?? זה כל כך מדהים!!!!
זה מושלםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם
למה נטשת?
