אל העבר הלא מוכר

"מוזר שפרופסור דמבלדור נתן לנו לצאת לסמטת דיאגון בשעה כזאת." אמרה לילי, בזמן שהן סיימו את הקניות.

לילי הביטה אל חנות החיות. ינשופים, תנשמות, חתולים, קרפדות, עכברים. קים ראתה שמה אפילו נחש.  

מגניב.

"היי," אמרה קים, מביטה בחנות חיות. "מה דעתך לקנות ינשוף או תנשמת?" לילי הביטה אל הרצפה.

"כן בטח..." מלמלה לילי.

כל סמטת דיאגון הייתה חשוכה, רק אור הלבנה המריאה, סיפקה אור לסמטה. מעט אנשים הלכו בסמטה, ממהרים לבתיהם.

זוג נערות, נכנסו אל חנות החיות. רעש החיות גבר, והריח היה כמעט בלתי נסבל. החנות לא הייתה גדולה במיוחד, ובגלל הערב נאלצו להכניס את כל החיות שהוצגו בחוץ וריח העכברושים המתים שהובאו ליצורי הלילה היה הגרוע מכל.

"מגניב," אמרה קים בעיניים נוצצות. "אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה חיות קסומות במקום אחד." לילי הנהנה.

"שלום," אמר קול מהצללים." אפשר לעזור לכן?" נער צעיר ככל היותר בן תשעה עשרה, יצא מהחושך של החנות. הוא היה גבוה ושחום, שערו היה חום דבש וכך גם עיניו. קים חייכה אליו והוא החזיר חיוך.

"כן, תודה. אנחנו מחפשות שתי ינשופות, או תנשמות." אמרה קים בביטחון. הנער הנהן והביט בלילי בעניין רב. לילי לא ממש שמה לב אליו ומלמלה משהו על חוסר כסף.

"אוקי, אם כך בואו אחרי." אמר הנער, והחל ללכת אל פנים החנות. קים משכה בידה של לילי והובילה אותה אחרי הנער.

"קים," מלמלה לילי. "אין לי כסף." קים רק חייכה לעצמה.

"תראי את זה כמתנת חג מולד מוקדמת מג'יימס פוטר." חיוך משתחצן עלה על פניה של קים כשלילי חבטה בה.

"מה קשור פוטר לזה?" קולה של לילי היה מעט כועס וסקרן. "אם את הולכת להיות עוד אחת מעדר המעריצות שלו קימברלי..."

"נא לא לקרוא לי קימברלי, תודה לך." אמרה קים בקול מתוק. "אני לא משתגעת אחרי ג'יימס פוטר. כן, הוא חתיך, אבל יש לי תיאוריה מובהקת לגבי בנים. היא תקפה לרוב הבנים."

"והיא?"

"כלל שהבן חמוד יותר ונראה טוב והוא מודע לזה, המוח שלו לא מתפקד. טוב, הוא מתפקד רק בחלק הכחול." לילי צחקקה.

"הנה זה בנות." אמר הנער, מצביע על קבוצת כלובים ובהן ינשופים, חומים ואפורים ותנשמות לבנות. "מה דעתכן?" שאל. עיניה הכחולות-כהות של קים הוארו, ונראו כמו ים ביום שמש בהיר.

"דמטר." אמרה קים. הנער ולילי הביטו בה.

"מה דמטר?" שאלה לילי, מביטה בחברתה במבט מוזר.

"דמטר, ככה אני אקרא לה." אמרה קים, מצביעה על תנשמת בעלת נוצות בצבעי לבן-שנהב. "היא יפיפייה." קים התקרבה אל התנשמת השקטה מכל.

"דמטר, אלת הדגן." אמר הנער. "את מכירה את המיתולוגיה היוונית?" קים רק הנהנה, מהופנטת מהתנשמת שניקתה את נוצותיה.

"מה איתך?" שאל הנער את לילי שמשכה בכתפיה. "את לא קונה שום חיה?" לילי הנידה בראשה.

"אין לי מספיק כסף." הנער הבזיק לעברה חיוך.

"אני אעשה לך הנחה." לילי הנידה בראשה. "בטוחה?" הנהון.

"אני לוקחת אותה." אמרה קים, מצביעה על התנשמת. "לילי תבחרי."

"אין לי כס-"

"אל תדאגי לזה," אמרה קים. "אחר-כך אני אשכנע את ג'יימס –יותר נכון אתערב נגדו על משהו וארוויח את הכסף חזרה- להביא לי את הסכום של הינשוף שתבחרי."

לילי הזעיפה פנים. "אני לא לוקחת שום כסף שמגיע מג'יימס פוטר!"

"את מכירה את ג'יימס?" שאל הנער בהפתעה. הבנות הנהנו. "הוא בן דוד שלי. אני ניקולאס פוטר, נעים להכיר." הוא הושיט את ידו אל קים שלחצה אותה בחיוך.

"קימברלי ווטסון. אבל תקרא לי קים." ניקולאס פוטר החזיר חיוך. "טוב, אז יש לנו עוד פוטר. שאתה תשלם על הינשוף של לילי?" ניקולאס פוטר צחק.  הם שיחררו את ידיהם מהלחיצה.

"תיקחי ינשוף," פנה אל לילי. "בן דוד שלי כבר ישלם. שמעתי שהוא מציק לך ברדיפה אחרייך." לילי הנהנה וגנחה.

"אתה לא יודע עד כמה זה מעצבן." אמרה לילי מרוגזת. ניקולאס פוטר החווה בידו ללילי לבחור ינשוף.

"קים," פנתה לילי לחברתה. "אולי תקני לי את? אני אמצא כבר דרך להחזיר לך. אני לא רוצה שפוטר יתלהב מזה שהוא שילם במקומי." ניקולאס פוטר צחק שנית.

"זה ג'יימס." אמר ועיני הדבש שלו נצצו. "קדימה, תבחרי."

"כן לילי, ככה לא תצטרכי להסתמך על ינשוף של בית הספר." לילי היססה מעט ונגשה לבחור ינשוף.

-

"הוגוורטס!" קראה קים ונעלמה בלהבות הירוקות. היא יצאה מהארובה של פרופסור דמבלדור, כשרק עוף החול שם, מביט בה.

לילי כבר חיכתה לה ליד שולחנו של דמבלדור, מחזיקה בידה הימנית כלוב ובו ינשופה חומה-מנומרת.

"ונוס." אמרה לילי בחנות. "לפחות אחרי שנסיים את הוגוורטס תזהי את ונוס מרחוק." צחקקה לילי. אך קים לא צחקה. היא לא רצתה לחיות פה למשך כל חייה. היא רצתה לחזור לבית שלה בשנת 2010. לא חלפו כמה שעות והיא כבר מתגעגעת לכולם; אבא, ג'ים, אמנדה, אמילי וג'וש...

היא חיכתה לרגע שתוכל לחזור אל הווה שלה ולא להישאר בעבר שהיא לא מכירה.

"לדעתך הארוחה הסתיימה?" שאלה לילי וקים משכה בכתפיה. הן התכוונו לצאת שוב, אך דלת המשרד נפתחה. עמדו בה פרופסור דמבלדור, ג'יימס, סיריוס, אישה מבוגרת בעלת פנים כעוסות ונערה כבת גילה של קים.

"מה הם עוללו הפעם?" מלמלה לילי ספר לעצמה, ספק לקים. קים רק משכה בכתפיה שוב.

"אני רואה שחזרתן מסמטת דיאגון." אמר הפרופסור, מחייך חיוך חם. משום מה, זה גרם לה להיזכר בג'ים. האישה המבוגרת הביטה בפרופסור דמבלדור בהפתעה.

"שלחת את שתי הנערות אלו אל סמטת דיאגון בזמן כזה, אלבוס?" שאלה בהפתעה. "אתה יודע שמשרתיו של אתה-יודע-מי נמצאים בכל מקום ומחכים רק לתפוס קורבן!" פרופסור דמבלדור לא התייחס לדבריה.

"האם הסתדרת העלמה ווטסון?" קים הנהנה. "אם כן, את וחברתך לילי תלכו בעקבות העלמה מירנדה מקלאו לעבר מעונות רייבנקלו." אמר, מצביע על הנערה בעלת העיניים הכחולות-כהות כים סוער ושערה הזהוב נראה כמו גלי חול רך ביום שמשי. תווי פניה היו עדינים, שנראתה כמו בובת חרסינה שקים פחדה לשבור.

המחשבות על הים העלו בה כמה זיכרונות.

היה זה יום שבת, ביום בו קים הלכה עם אמילי, גוש, ג'ים, אמנדה; חברתו של ג'ים ודיוויד; בן דודהּ מטקסס. בן דודה נראה כמו הים. שיער זהוב ועיניים כחולות בהירות.

"את היחידה שלא קיבלה שיער בלונדיני קימו." אמר דיוויד. "אפילו לאמא שלך היה שיער מתולתל בצבע בלונד."

קים צחקה. "יש רק בעיה אחת דיוויד," אמרה קים, כשהיא יושבת על מגבת ומורחת את עצמה בשמן שיזוף. "אתה חמצנת." דיוויד רק החמיץ פנים.

"קימברלי!" קרא ג'ים מהמים. אפילו הוא קיבל את השיער הזהוב. "בואי למים חתיכת פרה שכמותך!" קים עצרה את פעולת המריחה על גופה.

"איך קראתי לי?" צעקה לעבר אחיה החורג. הכעס בעבע בה. רק עם אמילי לא הייתה פה, -או שאר האנשים על החוף.- היא הייתה מקללת את אחיה בקרושיאסטוס שהוא לא יזכור מאיפה הוא בא!

"פרה, זה מה שאת לא?" קים הייתה ההפך מפרה. היא הייתה רזה. רזה מדי לטעמה ולטעמם של השאר. אבל ג'ים תמיד יקרא לה פרה כדי לגרום לה להרגיש יותר טוב עם עצמה. למרות שהיא לא רואה איך זה אמור לגרום לה להרגיש יותר טוב.

"לך תיחנק ג'ים בלק!" ג'ים רק חרץ לה לשון ואמנדה מיהרה למשוך אותו לעבר מקום מסתור שלא יוכלו לראות את מעשיהם. אבל כמו שקים מכירה את אמנדה, אם ג'ים לא יטביע אותה, ישמעו אותה צורחת כל כך חזק, עד שכוסות זכוכית ברדיוס של עשרה קילומטר יתפוצצו.

"הו וואי, אתם יותר גרועים משני חמורים בשעת הייחום!" אמר דיוויד, מסדר את כובע הבוקרים שלו. קים צחקה. הוא נשכב על המחצלת, מניח את הכובע על פניו ומשכל את ידיו מאחורי ראשו. קים ידעה שכל בת כרגע מביטה בדיוויד.  נער בן שמונה עשרה, שזוף, שרירי, בלונדיני עם עיניים כחולות. חלומה של כל אישה. טוב חלומה הרטוב של כל אישה. אבל לא שלה. או אמילי.

היא הביטה אל חברתה הטובה, שישבה מתחת לסככה מוצלת, קוראת ספר נוסף של הארי פוטר. הילדה מכורה. היא הביטה סביב, אבל לא מצאה את ג'וש.

קים המשיכה בפעולת מריחת השמן שיזוף, עד שנשמעו צעקות.  אמנדה מבלה לה בנעימים.

"מה בשם החזיר של מרלין קורה פה?" שאל דיוויד מזדקף במהירות  שהכובע נופל.

"אמנדה וג'ים עושים אהבה." אמר ג'וש שהגיע משום מקום, והתיישב לצידה של קים. "וכמו שזה נשמע, היא מתקרבת לשיאה." קים צחקה.

"מי, האהבה או אמנדה?" הפעם ג'וש הצטרף לצחוקה. הוא הושיט לה ארטיק מלון והיא חייכה בתודה. הוא הביט לעבר אחותו, שכנראה לא שמה לב, אבל על אפה היה עדיין סימן של קרם הגנה.

"אמי, בואי שבי איתנו." קרא ג'וש. אמילי הביטה באחיה התאום בחיוך והנידה את ראשה.

"אני לא רוצה להישרף." אמרה אמילי ממקומה. ג'וש הצביע על אפו ואמילי מרחה את הקרם הגנה שהיה על אפה.

"אמילי, שפכת על עצמך בקבוק של קרם הגנה, את לא תישרפי." אמרה קים.

"עדיין."

"לך ולי אמי יש את אותו סוג עור, אם אני לא נשרף את לא תשרפי, בואי שבי איתנו. את נראת מרוחקת." אך אמילי עדיין סירבה. דיוויד הסתובב אליה, מחייך.

"בחייך פרקר, בואי שבי איתנו זה לא יהרוג אותך. אני לא נושך." הוא קרץ. ג'וש ואמילי האדימו. היא הסמיקה והוא כעס.

קים נשענה על גבו של ג'וש בגבה כדי להרגיע אותו, ופתחה את הארטיק הקר.  

"שמן שיזוף?" שאל ג'וש וקים המהמה כשהארטיק פיה. "את מודעת לזה שמנסים את זה על בעלי חיים, נכון?" היא שוב הנהנה.

"לא יקרה שום דבר לכמה עכברים שמורחים עליהם שמן שיזוף." לשמע תגובתה של קים, ג'וש צחק.

"מורחים עליהם שמן שיזוף? בחייך קימי, זה מה שאת חושבת שעושים להם?"

"אז מה עושים?"

"את לא רוצה לדעת בת דודה." הפעם היה תורו של דיוויד לענות הוא חזר לשכב, מכסה את פניו בכובע. "וזה לא רק עכברים, אלא גם כלבים, חתולים, ארנבים. כל מיני חיות מסכנות שלא עשו שום דבר לאדם ומזריקים להם חומרים שהורגים אותם. לפעמים במקום ולפעמים הם מתענים בגלל זה ומנסים עליהם עוד ועוד חומרים. נבלות האנשים האלו." אמר דיוויד בכעס.

"ברצינות?" שאלה והיא הרגישה את ראשו של ג'וש מהנהן.  קים הסתכלה על גופה. "איך אני מורידה את השמן הזה?" שאלה בהיסטריה.

"אני מוכן לעזור לך." קולו של ג'וש היה נמוך ובהחלט פלרטטני. היא הכתה את ג'וש בעדינות, שחייך בתגובה.

דיוויד הוריד את הכובע שלו, מביט בג'וש במבט שנאה.

"תזהר ילדון. אל תתקרב יותר מדי לבת הדודה שלי, היא לא לרמה שלך."

"כנ"ל לגבייך חימצוני, תרחק מאחותי." קרב מבטים נסער עבר בין השניים.

מאותו רגע, הוכרזה מלחמה בין השניים.  

באותו רגע הגיחו משום מקום ג'ים ואמנדה, מנסים לסדר את בגדי הים שלהם.

"הפסדנו משהו?" שאלה אמנדה.

תווי פניה של מירנדה מקלאו הזכירו לה את דודהּ בנג'מין, אביו של דיוויד.

לא, לא יכול להיות. אין מצב, זה לא אמיתי.

יכול להיות מירנדה היא אמא שלה?

הפרק הקודם		הפרק הבא