אל העבר הלא מוכר

ברוכה הבאה?! לא, משהו מוזר מאוד קורה כאן! היא לא אמורה להיות בבית הספר הזה, היא אמורה להיות כרגע בשיעור המתמטיקה המשעמם של אדון ג'ונס! ולשמוע אותו מדבר על כל מיני נוסחאות שבטוח שהיא לא תשתמש בעתיד!

"הוגוורטס?! אין מצב!" הנער גיחך וחייך אליה.

היא הכירה את החיוכים האלו, דני ברייל חייך הרבה כאלו לעברי, מנסה לגרום לי לצאת איתו. כן, כאילו שזה יצליח. כל מה שהילד הזה חושב זה על איך לדפוק את גברת וולש הצעירה. היא בת עשרים ואחת ומלמדת כבר בתיכון. כן, מורה מחליפה, אבל עדיין מלמדת. בעיקר חינוך מיני.

"אז איך קוראים לך?" חיוכו נשאר תקוע על שפתיו. קים חייכה. הבחור לא מכיר כל-כך נימוסים קבועים.

"נהוג להציג את עצמך לפני שאתה שואל לשמו של האחר." אמר קים, והנער החל ללכת שנית.

"צודקת," לילי אוונס כבר הייתה לפניהם והבחור עם השיער השחור נעלם מהעין. "שמי ג'יימס פוטר, ושמך?"

תקברו אותי. חשבה קים. אין מצב שהדבר הזה שנקרא הארי פוטר אמיתי! קים ניערה את מחשבותיה. זה לא אמיתי, זה סתם חלום!

"שמי קימברלי ווטסון, אבל תקרא לי קים." אמרה קים, מתפתלת בין זרועותיו החזקות של ג'יימס. "יש מצב אתה מוריד אותי?" קים שגרה אליו את מבט הכלבלב המתחנן. זה עבד על המנהל שלה בכל פעם, למה שזה לא יעבוד על ג'יימס פוטר?

הוא צחק והנהן, מוריד אותה בעדינות אל הקרקע. הוא היה גבוה ממנה לפחות בחמישה עשר סנטימטר.

קים הרגישה שתחושת הקיא נעלמת לאט ורגליה התייצבו בעדינות. קים החזירה את השרביט לכיסה.

"פוטר קדימה!" לילי אוונס הסתובבה אל שניהם, וראתה את קים עומדת. היא חזרה לאחור, לעבר קים וג'יימס. מבטה היה דואג ומרוצה. קים חייכה לעברה ולילי אוונס החזירה חיוך.

"לקרוא לך ג'יימס או פוטר?" שאלה קים, מביטה בג'יימס פוטר, שלא יכל להתיק את עיניו מלילי אוונס. כמו שכל הבנים לא יכולים להתיק את העיניים מהחזה של גברת וולש או אמה. אבל ג'יימס פוטר לא הסתכל על החזה של לילי אוונס, הוא הסתכל עליה. מה תגידו, הבחור מאוהב. חשבה קים.

"הלו, כדור הארץ לג'יימס פוטר!" היא נופפה את ידה מול פניו והוא נענע את ראשו, כאילו יצא מטראנס. הוא הביט בקים במבוכה.

"מה שאלת?" קים לא הספיקה לענות כי לילי אוונס בדיוק התפרצה למרחב.

"למה נעצרתם?" שאלה לילי אוונס. עיניה הביטו בקים בחיבה. "צריך להמשיך למדאם פומפרי, את צריכה לקבל טיפול, קיבלת מכה חזקה במצח." אמרה לילי, מביטה בחבורה שעל מצחה של קים שרק צחקה.

"זה לא מהנפילה, זה מהלוקר שדפקתי את הראש." היא הניחה את ידה עת מצחה, משפשפת את המכה.

ג'יימס פוטר הביט בה בטיפשות. אין לו מושג מה זה לוקר? איזו שנה זו בכלל?

"את מוגלגית, לא?" שאלה לילי אוונס ועיניה של קים נפקחו לרווחה בזעזוע.

"מוגלגית?! אני חצויית דם!" היא שנאה לחשוב שהיא כמו כל המוגלגים שבחוץ. היא שנאה להיות חסרת קסם. היא לא שנאה מוגלגים כמו המשפחות טהורות הדם שהיו פעם, חברתה הטובה ביותר מוגלית! היא הסכימה לחיות בקהילה המוגלגית בגלל שהטכנולוגיה יותר מתקדמת.

"חצוית דם?" הנער עם השיער השחור הופיע פתאום. "מי הטהור אצלך?" בעיניו היא ראתה שנאה. כנראה הוא שנא חצויי דם, או טהורי דם.

"אמא," קים משכה בכתפיה. "אבל אני לא מכירה אותה, היא נעלמה. אני חיה עם אבא שלי ג'ונתן ואחי הגדול ג'ים. יש פה קווידיץ'?" ברגע שהיא נזכרה בג'ים, היא נזכרה במשחק האהוב עליה – קווידיץ'.

זוג הנערים הביט אחד בשני ועיניהם נצצו. הם החזירו את מבטם אל קים, שהיה מאוד משועשע.

"את טובה בקווידיץ' ילדה?" הו, הוא לא קרא לה הרגע ילדה.

"סלח לי," אמרה קים בקול נימוסי, מכניסה את ידה לכיס הקפוצ'ון. "אבל איך קראת לי?" עיניה נצצו ברשע. כנראה שהבחור עם השיער השחור לא שם לב וחזר וקרא לה ילדה שנית. קים אחזה בשרביטה.

"אתה יודע," אמרה קים, מתקרבת אליו, שולפת את שרביטה בחשאי. "לא כדי להקניט אותי."

הנער הביט עליה בחיוך מרוצה. "וזה למה?"

קים חייכה אליו. "פרונונקולוס." אמרה קים, מרימה את שרביטה וטופחת על פניו של הנער, שהתכסו פצעונים. הנער רק הביט עליה בטמטום.

"רך כף," אמר ג'יימס פוטר, מנסה להחניק את צחוקו. "כדי שתסתכל במראה." עיניו של הנער התכווצו ונפקחו במהרה והוא רץ משם.

"נחמד," אמרה לילי אוונס. "חבל שאני לא חשבתי על זה, זה היה משתיק אותו לכמה ימים." קים הסתובבה אל שני הנערים הנותרים וחייכה מרוצה.

"סיריוס המסכן." אמר ג'יימס פוטר בחיוך שלא מש משפתיו. קים כווצה את אפה. זה יעבור תוך יומיים, או שהיא פשוט תחליט להסיר את הלחש.

לילי אוונס הושיטה את ידה. "נעים להכיר, שמי לילי אוונס ואת?" קים הרימה גבה והביטה בג'יימס פוטר, שחייך בהתנצלות. קים לחצה את ידה של לילי אוונס.

"קימברלי ווטסון. אבל תקראי לי קים." הנערות חייכו אחת לשניה ושחררו את ידיהן. צווחה חזקה נשמעה. וג'יימס פוטר פרץ בצחוק.

"מה זה היה?" שאלה קים מפוחדת, מביטה בלילי שרק גיחכה בחיוך.

"הדבר הזה נקרא סיריוס בלק. את מכירה את בלקים, נכון?" קים הניעה את ראשה לשלילה. "משפחת בלק היא אחת המשפחות העתיקות ביותר שיש. היא טהורת דם. סיריוס בלק לא ממש אהב את דרך החיים של משפחתו ועזב אותה." קים הופתעה מעט. לעזוב משפחה  בגלל שנאת דרך החיים שלהם? כנראה שהוא אוהב מוגלגים.

היא ידעה הרבה על משפחות טהורות דם, הם היו שוויצרים, כמו מקס בל שהיה פעם שכן שלה.משפחתו הייתה מבין משפחות הדם היחידות שכמעט נשארו. אבל הוא נעלם מאופן מסתורי. לא קים ביצעה עליו שום קסם. היא לא התכוונה שהוא יעלם, או שבעצם כן התכוונה.

"קדימה, את צריכה לקבל טיפול." אמרה לילי אוונס והובילה את קים אל הטירה הענקית. ג'יימס פוטר מיהר בעקבותיהן, מתאפק לא לצחוק. הצווחה ההיא נשמעה כמו בחורה שצורחת כי נעלם לה המסקרה. בקיצור כמו ג'וליה מקוי.

"את אוהבת קווידיץ'?" שאל ג'יימס פוטר. קים הנהנה. "את יכולה להבחן לקבוצת הקווידיץ'. מאיזה בית את?" גבותיה של קים התכווצו. בית?

היא נזכרה שאמילי סיפרה לה פעם משהו על הבתים בהוגוורטס.

זה היה בלילה שקים באה לישון אצל אמילי. אחרי שהן ראו טלוויזיה, שיחקו במחשב וקים שיחקה עם ג'ושוע -אחיה התאום של אמילי- במשחקים בפליסטיישן, הן התכוננו לישון.

"יש ארבעה בתים בהוגוורטס," התחילה אמילי בסיפוריה התמידיים על הארי פוטר. באותה תקופה קים לא חשבה שזה מזיק, אז היא הקשיבה.

"כדי להיבחר לבית מסוים, צריך לעבור מיון שאותו עושה מצנפת המיון. יש את גריפינדור, ששמה כל האמיצים, כמובן שהארי, רון והרמיוני שם. הצבעים של גריפינדור זה אדום וזהב. למרות שלדעתי הרמיוני הייתה צריכה להיות ברייבנקלו, שמה כל החכמים. את תתאימי לשמה קימי. הצבעים גם יתאימו לך, כחול וברונזה. יש את הפלפאף, ששמה כל הנחמדים וטובי הלב הצבעים שלהם זה צהוב ושחור. ואז יש את סלית'רין, שמה כל רעים והערמומיים שהופכים בסוף לאוכלי מוות. אמרתי לך שאוכלי מוות אלו האנשים שמשרתים את וולדמורט-"

בשלב הזה קים לא הקשיבה. רייבנקלו, מה? אבא תמיד אמר שהיא חכמה רק לא מנצלת את הפוטנציאל שיש לה.

קים חייכה. רייבנקלו אז?

"אני עדיין לא עברתי מיון, אבל אני חושבת שאני אהיה ברייבנקלו." לילי חייכה מיד. האם היא ברייבנקלו?

אמילי אמרה שרואים איפה כל אחד בעיקר לפי העניבה. העניבות של ג'יימס פוטר ולילי אוונס היו בצבע אדום וזהב. גריפינדור.

"רייבנקלו." אמרה לילי אוונס בחולמניות עיניה הירוקות נצצו. ג'יימס פוטר הביט על לילי אוונס ונשך את שפתיו התחתונה. קים גיחכה. "אני רציתי להיות שמה. אבל אני בגריפינדור, עם העלוקה שלידך." אמרה לילי אוונס, מצביעה בראשה על ג'יימס פוטר.

"תמיד אמרו שיש לי פוטנציאל להשיג ציונים גבוהים, אבל אני פשוט לא התאמצתי. שנאתי לענות על השאלות שנתנו בתור שיעורי בית. יותר קל היה לי לסכם." לילי אוונס הביטה קים בחיוך.

"אז את תיהני מהשיעורים פה." לילי אוונס וקים צחקו.

"עדיין לא ענית לי," פנתה קים לג'יימס פוטר. "איך לקרוא לך? פוטר, או ג'יימס?" ג'יימס פוטר חייך לעברה. עוד חיוך של דני ברייל.

"ג'יימס זה בסדר. לילי היחידה מגריפינדור מהשכבה שלנו שקוראת לי פוטר." לילי אוונס גלגלה את עיניה.

"ולך? אוונס או לילי?" פנה קים לילי אוונס.

"לילי. אוונס קורא לי רק סיריוס בלק." קים גיחכה.

-

התברר לקים בהמשך שג'יימס בא ממשפחה טהורת דם, אבל שלא שונאת מוגלגים. ולילי בת למוגלגים. היא גלתה עוד דברים עם הוגוורטס, כמו שיש ספר חוקים שנקרא הוגוורטס: תולדות. מה שאומר שקים תצטרך לקרוא אותו כדי למצוא דרכים לשבור את החוקים. היא ביררה את התאריך בדרך- היום יום שלישי 1.9.1978. היא נסעה אחורה בזמן שלושים ושתיים שנה! חכו שג'ים וג'וש ישמעו על זה.

בהמשך השיחה הצטרף אליהם גם סיריוס בלק וזוג נערים נוספים. האחד שמן ונמוך, בשם פיטר פטיגרו והשני רזה וכחוש, בשם רמוס לופין. קים נזכרה שהוא איש זאב.

"כדי שנלך לפרופסור דמבלדור, את צריכה להתמיין." אמר רמוס.

כמובן שקים שאלה את שלושת הנערים איך הם מעדיפים להיקרא, והם ענו שבשמותיהם הפרטיים.

נראה שסיריוס הצליח להסיר את הפצעונים. חבל, זה היה מצחיק.  חשבה קים.

לחבורת הנערים, כפי שהבינה קראו הקונדסאים ולכל אחד מהם היה כינוי.

ג'יימס – קרניים; סיריוס – רך כף; רמוס – ירחוני ופיטר – זנב תולע. או בקיצור הקונדסאים.

קים חישבה במהירות בראשה שהם אנימאגוסים. פה כנראה זה לא חוקי, אבל בשנת 2010 זה חוקי לגמרי להפוך לאנימאגוס בלי שאנשים ידעו.

החבורה הגיעה לפסל גדול הנראה כמו נשר. גרגויל.

"הוגוורטס!" קראה לילי. אך הוא נשאר דומם. היא משכה בכתפיה. "היה שווה לנסות."

"בחייך אוונס, בחיים לא היית אצל הפרופסור דמבלדור?" סיריוס גיחך ולילי הזעיפה פנים.

"כמובן שהייתי!" אמרה לילי בכעס לעבר הקונדסאים. "אבל לא בנסיבות המטורפות שלכם!"

סיריוס רק חייך חיוך משתחצן. "עדיף מלהיות ילדה טובה שמצייתת לחוקים עשרים וארבעה שעות סביב השעון." לקים הייתה הרגשה שהשיחה לא תתקדם למקום טוב בקצב הזה.

"טוב, מספיק! אתם רבים כמו שני ילדים קטנים!" קרא ג'יימס, מביט בחברו הטוב באזהרה. הוא הפנה את פניו אל הגרגויל. "תפוח מסוכר." אמר והגרגויל התעורר לתחייה.

"קדימה קים, מהר!" אמרה לילי, מושכת בזרועה של קים ושתיהן טיפסו על הגרגויל. "תישארו שם!" קראה לילי לקונדסאים, שהחלו לצעוק בהתנגדות. לילי רק גלגלה את עיניה. הגרגויל נעצר.

הן נעמדו מול דלת עץ גדולה. קים הרגישה מעט מפוחדת. לא פחד-פחד, אלא פחד-יראה.

לילי דפקה על הדלת העץ וקול של אדם זקן קרא להיכנס. לילי פתחה את הדלת וקים ראתה משרד מלא בהמצאות וחפצים לא מוכרים.

ואז היא ראתה אותו. עוף חול. עיניה נצצו. היא ראתה אותם רק בתמונות וקראה חומר במחשב, הציפור האגדית מהמיתולוגיה המצרית, שכל חמש מאות שנה נהפכת לאפר וקמה לתחייה מחדש. היא קראה שעוף החול יכול לשאת משאים הכבדים מגופו ודמעותיו מרפאות כל מחלה. זה יהיה טוב נגד סרטן ואדייס.

אדם מבוגר עמד ליד עוף החול. שערו וזקנו היה לבן והוא הרכיב זוג משקפי חרמש על עיניו הכחולות. החיוך לא מש מפניו.

"העלמה אוונס, מה מביא אותך ואת חברתך אלי?" שאל הפרופסור, והורה לקים וללילי לשבת על הכיסאות שמול שולחנו. לילי אחזה בזרועה של קים, מובילה אותה אל השולחן, בעוד קים התפעלה מהמשרד והדיוקנות שניצבו בחדר.

רק בחדר הלימוד היו תמונות נעות. היא וג'ים למדו את הקסמים על-ידי אחד המכשפים שהיו בסביבתה. היא לא ידעה הרבה קסמים, אבל היא ידעה את הבסיס. הייתה לה הרגשה שלילי תעזור לה להשלים הכול.

"ברוכה הבאה להוגוורטס!" אמר פרופסור דמבלדור בחיוך, המעורר את קים מהטראנס שבו שהתה.

"תודה רבה פרופסור דמבלדור," אמרה קים בנימוס מחייב. "שמי קימברלי ג'ייסון ווטסון. אני לא יודעת איך הגעתי אל בית ספרך, אבל כנראה שהשרביט שלי ביצע פעולה מסוימת על-פי בקשה שביקשתי במחשבותיי והגעתי הנה."

"ומהיכן את מגיעה הנה?" שאל הפרופסור. קים ראתה את סקרנותם של צמד האנשים, אך היא החוותה לדמבלדור בעיניה על לילי. דמבלדור הבין את הרמז. "העלמה אוונס, התואילי בטובך להשאיר אותי לכמה דקות עם העלמה ווטסון?" לילי הופתעה מעט, אך יצאה ממשרדו של הפרופסור. לאחר שנסגרה הדלת, דמבלדור החווה בידו לקים להמשיך.

"אני מגיעה משנת 2010, אני חצוית דם, אך גרה בסביבת מוגלגים, שאינם מודעים עדיין לקוסמים שסביבם, אך מישהי בשם ג'יי, קיי רולינג –קיצור של השמה המלא- חשפה את עולם הקוסמים, אך המוגלגים עדיין אינם קלטו שהם חיים ליד קוסמים."

"אם כן, את הגעת מהעתיד." קים הנהנה. דמבלדור הרצין במידית. "אלו זמנים קשים, אך אדע שאת לא פועלת בצד האויב?" קים חייכה. באותו רגע היא חשבה על תודתה המלאה לאמילי על שאמרה לה הרבה פרטים על הארי פוטר.

"אתה אוהב ממתקי מוגלגים, במיוחד קרמבו, לא כך?" הפרופסור הזקן חזר לחייך.

"אם כך, ברוכה הבאה להוגוורטס!" חיוכה של קים התרחב. "הינך יודעת על מצנפת המיון, לא?" קים הנהנה בשנית. "בואי נבדוק לאיזה בית תתמני." פרופסור דמבלדור התקדם אל הספרייה הגדולה ולקח מאחד המדפים מלאי המכשירים המוזרים, כובע ישן ומרופט.

הוא הניח אותו על ראשה של קימברלי והיא החלה לשמוע קול בראשה.

"חכמה בהחלט ויש פה טובות לב, וערמומיות גדולה ואומץ רב, אבל איפה לשים אותך?" הקול בראשה נשמע מהורהר.

רייבנקלו. היא לא רצתה גריפינדור, אומץ זה לא בשבילה. וגם הארי פוטר היה שמה, ככה שזה מוחק את כל האופציות של גריפינדור.

"רייבנקלו את אומרת. מה עם גריפינדור? או סלית'רין? תצליחי שמה יפה." אמר הקול וקים נחרה.

"אם אני אהיה בסלית'רין המוות שלי בטוח." אמרה קים. חצויי דים לא מתקבלים לשמה. "וגריפינדור לא בשבילי, הבולשיט של אומץ, אני לא מוכנה לקבל אותו."

"אם כן, רייבנקלו!" קרא הקול ודמבלדור הוריד את הכובע מראשה של קים. חיוכו נשאר על פניו.

"רייבנקלו, החלטה נבונה העלמה ווטסון." אמר דמבלדור. "כספת 249." הפרופסור ניגש אל אחורי שולחנו, מניח את הכובע על שולחנו ופתח את אחת המגירות. הוא הוציא מפתח קטן והגיש אותו לקים.

קים לקחה את המפתח הקטן, והכניסה לכיס הקפוצ'ון שלה.

"אנא קראי לעלמה אוונס שתוכלו ללכת אל סמטת דיאגון." אמר פרופסור דמבלדור. קים הנהנה וקמה מכיסאה, מביטה אל עוף החול וחצתה את החדר לעבר הדלתות הגדולות.

"ברוכה הבאה להוגוורטס." אמר אחד הדיוקנות וקים הנהנה בתודה וחיוך לעברו. היא נעמדה מול הדלתות ופתחה אותן.

"לילי," אמרה קים אל הנערה שישבה לצד הדלתות." פרופסור דמבלדור קורא לך, אנחנו הולכות לסמטת דיאגון." אמרה קים. לילי התרוממה ממקומה והנהנה.

"בשביל מה הולכים?" שאלה, כששתי הבנות נכנסו אל המשרד בחזרה.

"בשביל לקנות חפצים לשנה השביעית שלי." אמרה קים בחיוך ושילבה את זרועה, בזרועהּ של לילי, שהחזירה חיוך.

פרופסור דמבלדור נעמד מול האח הבוערת והביא לעבר הנערות שכלי חרסינה בידו. הנערות חייכו אליו והוא השיב באחד.

"מוכנות?" שאל והנערות הנהנו. חיוכה של לילי התרחב לפתע.

"פרופסור," אמרה לילי בחיוך מרוצה. "מישהו צריך לשלוח את פוטר והחבורה שלו אל מגדל גריפינדור." קים התאפקה לא לצחוק. מעניין שלילי הזכירה דווקא את ג'יימס ולשאר קראה "החבורה".

"אני אטפל בכך העלמה אוונס," אמר הפרופסור בחיוך רחב והגיש לקים את כלי החרסינה. בתוכו נחה אבקת פלו.

"סמטת דיאגון, נכון?" שאלה קים והפרופסור הנהן.

פרופסור דמבלדור כיבה את האש באח בעזרת שרביטו והורה ללילי להכנס. לילי לקחה מעט מאבקת הפלו וקראה: "סימטת דיאגון!" היא נעלמה בלהבות הירוקות.

"העלמה ווטסון, אני מבקש ממך לא לספר לאף אחד מאיפה את, זה יכול-"

"לשבש את רצף האירועים ההיסטוריים, אני יודעת. אני אדאג לא לבלוט בהרבה, אל דאגה פרופסור, בעתיד נסענו בזמן כבר. אבל לא למרחקים כאלו גדולים." אמרה קים בחיוך ועיניו של הפרופסור נצצו, העתיד נשמע מאוד מרתק בשביל מישהו שחי כרגע בשנת 1978.

"אם כך, בהצלחה העלמה ווטסון." אמר הפרופסור.

קים לקחה קמצוץ אבקת פלו, והניחה את כלי החרסינה בטבעת הברזל. היא הביטה בפעם האחרונה אל עוף החול וחייכה.

"סימטת דיאגון!" משחררת מידה את אבקת הפלו ונעלמת בלהבות הירוקות.

הפרק הקודם		הפרק הבא