הפרשה

סליחה על הזמן שלקח לי לפרסם. ו... תגובות? D:

~*~

"הגובלין לא מראה שום סימני הבנה." אמרה הולי בזעף בעודה נכנסת למשרדו של פולי. "או שהוא שחקן טוב, או שהוא באמת לא הבין על מה אני מדברת."

"הייתי בוחר באפשרות השנייה," אמר פולי בתגובה, לא מרים את ראשו מעל למערכת הכנפיים שאחז בזרועותיו. "את יודעת עד כמה עם הגובלין טיפש ביסודו."

"אני יודעת," היא נאנחה, מתיישבת על כיסא לצידו. לאחר מכן היא הוסיפה במעט תקיפות: "אבל פולי, תסתכל על עצמך. אתה כבר שבוע שלם עובד על הכנפיים האלה!"

"כן, אבל זו העבודה שלי, סרן שורט." הוא הדגיש בכוונה את תפקידה הצבאי, "והתקלה כאן כל כך פשוטה, אם אני רק אצליח לחשוב ולהבין אותה... יכול להיות שהתקלה דווקא הגיעה מה –"

"אני לא חושבת שאני אוכל לעזור לך בזה, פולי," ענתה הולי קצרות בעודה מביטה בכנפיים במבט חלול. "כמו שאמרת, אני סרן."

"לא שאלתי אותך מה דעתך," סינן פולי. "דיברתי לעצמי. תופעת לוואי הגיונית למדיי למצב עבודתי היומי והמפרך."

"אתה מתחיל להזכיר לי את ארטמיס," הזעיפה הולי פנים, בעוד פולי ממהר להתייצב ולהביט בה ביומרניות.

"הדברים פה הם לא ברמה שלי," הוא אמר בקול צפצפני. "אני הגאון המהולל ביותר ביקום וכמובן שעוקף את פולי בכל דבר שהוא רק ינסה לעשות, ואם לא אכפת לכם, אני אמור להיות חטוף עכשיו..."

החיוך שעלה על פניה של הולי בתחילת דבריו נמחק לאיטו. "אז מה אתה מציע לי לעשות?" היא שאלה בייאוש. "אין לי אפילו קצה חוט בנוגע למיקום שלו. ואסור לי לצאת מהיוון ליותר מיומיים עד שיהיו לי רמזים משמעותיים..."

"אז למה את לא יוצאת?" הרים פולי גבה.

"מה?" הופתעה הולי.

"צאי לפחות מיומיים. אם אני אצליח לתקן את הכנפיים האלה את תוכלי לטוס במהירות מרשימה. תוכלי גם לבקר בארמון של פאול הצעיר. אני בטוח שיהיה שם משהו. אולי באטלר יוכל לתת לך כמה קצות חוט."

"ביומיים?" קראה, "אתה יודע בדיוק כמוני עד כמה הדבר בלתי אפשרי."

אבל פולי כבר לא הקשיב לה. הוא הקדיש את מלוא תשומת ליבו לכנפיים לפתע, מתחיל לעבוד במרץ פתאומי.

"פולי? מצאת משהו?" שאלה הולי, מבולבלת.

"כן!" קרא פולי בחיוך רחב, "מצאתי את התקלה! אוי – היא הייתה כל כך פשוטה... כל העניין הסתכם ב –"

"אמרתי לך כבר. אני לא מבינה בזה. תבזבז את הנאומים שלך על מישהו שכן."

פולי הביט בה בעלבון. "בסדר. כנראה שאת גם לא רוצה לנסות את האב טיפוס של הכנפיים, אם כך."

הולי הביטה בו בזעף בעודו משרבט היערה אחרונה במחברת שלו וסוגר אותה. "טוב, תסביר לי."

פולי חייך. "ברצון."



כשעה לאחר מכן הולי הכניסה את הטופס שלה למכונה ביציאה להיוון והוא הוחתם בשעת יציאתה המדויקת. היא עלתה על פרץ לבה אקראי והרכיבה את הכנפיים החדשות על גבה. "אני לא יודעת מה אני אעשה לך אם הן לא עובדות," היא מלמלה לפולי, שהאזין לה דרך האוזנייה.

"את יודעת שלא הייתי נותן לך למות," אמר פולי, אך הוסיף כמעט מיד: "אבל גם אם תמותי, לא ממה תוכלי לעשות לי משהו במצב הזה."

"תודה על תוספת הביטחון," היא סיננה, ואז הכריחה את עצמה להפעיל את הכנפיים ולהתחיל לעוף. לשמחתו של פולי היא לא צנחה מיד ארצה. גם לא בדקות הבאות.

היא החלה להמריא לכיוון אחוזת פאול.



כשהגיעה השעה הייתה מאוחרת יחסית לשעה בה יצאה מהיוון. היא מיהרה להפוך את עצמה לבלתי נראית ונכנסה לאחוזה.

"באטלר!" היא קראה כמעט מיד, אך נותרה בלתי נראית ליתר ביטחון.

הוא ירד במהירות, נשקו צמוד לגופו. הולי לא יכלה שלא לחשוב שהוא נראה מתוח מאוד, יחסית למראהו הרגיל שהיה מתוח במילא.

"אה – הולי. זו את." הוא אמר לאחר שהשיבה את עצמה למצב הנראות, נשמע מלא הקלה. "באת לחפש רמזים על ההעלמות של ארטמיס? אני לא הצלחתי להגן עליו. אם הייתי יותר ערני... וההורים שלו כועסים עליי..."

"היי," הולי הרגיעה אותו, מדבר בקול רך. "אתה לא אשם. אלה היו אנשים מתוחכמים שאתה לא מכיר. לא יכולת להתמודד מולם. רוב הסיכויים שהמידע נמחק מהראש שלך או משהו. יכול להיות שנלחמת בהם ממש חזק, והפגנת נאמנות יוצאת דופן..."

באטלר הביט בה בעצב. "או שפשוט שכבתי חסר הכרה בזמן שהם לקחו אותו משם."

היא הביטה בבאטלר במשך זמן מה. קרב המבטים התמשך עד שהיא נאנחה ומצמצה – הרי אי אפשר לנצח אותו. היא הייתה די בטוחה שבבית הספר לשומרי ראש שלו הוא למד גם את זה. "אז תעזור לי לחפש רמזים?"

"כמובן."

בעוד פולי מזמזם באוזנייה שלה, הולי אחזה בידו של באטלר ומשכה אותו אחריה לחדר של ארטמיס, מתחילה בזירת הפשע. בו זמנית היא התעסקה בעזרת ידה השנייה באוזנייה וכיבתה אותה, למרות הצהרותיו של פולי לא לעשות זאת.

הפרק הקודם