איילי אמל

"מה?" שאל רון, ואז הוא החל לצחוק.

"שאלתי אם תבוא איתי לנשף, כאילו, כבן זוג", חזרה איילי וכבר התחרתה. זה נראה לא נכון.

"זה מה שפראווטי ולבנדר הציעו לך?" צחק רון.

איילי החלה להתעצבן.

"ולמה לא בעצם?" היא שאלה, והפתיעה את עצמה. אבל זה גם סתם לרון את הפה.

איילי נאנחה.

"תראה, לשנינו אין בני זוג לנשף. זאת האפשרות היחידה שלנו. ואני עוד מתחרה, אז אני באמת חייבת בן זוג".

"אבל", אמר רון, "זה יהיה כל כך משונה! זה כאילו אני אלך עם הבת-דודה שלי, ברטה, או עם אחותי!"

"אין לך אחות"

"נו, את מבינה למה אני מתכוון!" אמר רון.

איילי הניחה את ראשה בין ידייה.

"אני יודעת", היא אמרה לרון, והרימה את ראשה, "אבל איזו עוד ברירה יש לנו? וחוץ מזה, מסתבר שזה די ברור לאנשים שאני ואתה נלך יחד. לפחות לפרוואטי ולבנדר זה נראה הגיוני".

רון בהה בה שוב.

"תאמין לי שגם אני הייתי מעדיפה ללכת עם מישהו אחר", אמרה איילי, וחשבה על צ'ו, "אבל אין לנו ברירה".

רון נאנח.

"טוב, לפחות אנשים לא יצחקו עלינו יותר מידי".

"או, לא", צחקה איילי, "הם הולכים לצחוק עלינו, ועוד איך".

בערב הנשף הוציאה איילי בפעם הראשונה את השמלה האדומה שגברת וויזלי קנתה לה בסמטאת דיאגון. איילי בהתה בשמלה באומללות. מעולם לא לבשה שמלה לפני כן. ארון הבגדים שלה כלל לרוב בגדים ישנים של דאדלי שהיו גדולים עלייה בכמה מידות, וכמובן שמעולם לא הייתה ביניהם שמלה. בלב כבד איילי החליפה את בגדיה ועמדה מול המראה.

'גברת וויזלי צדקה', חשבה איילי, 'השמלה באמת מדגישה לי את השפתיים'.

איילי עמדה כך כמה דקות, בוהה בבבואתה מהמראה. השמלה הייתה בדיוק במידה הנכונה, והדגישה את קו המתניים הצר של איילי. בפעם הראשונה בחייה, איילי ראתה... בת. נערה בת ארבע-עשרה, בדיוק כמו כל אחת. באותו רגע היא רצתה להוריד את השמלה, לחזור לגלימת בית הספר. היא פחדה לרדת כך לחדר המועדון, שלא לדבר על האולם הגדול, שבו יתכנסו כל תלמידי הוגוורטס, בתוספת תלמידים מבובאטון ודורמשטרנג. היא פחדה מהתגובות שתקבל, ולאו דווקא הקנטות – להם כבר הייתה רגילה.

איילי הסתכלה שוב בדמותה במראה, ומחשבה אחת לא עזבה אותה במנוחה – אני נראית... יפה.

המחמאות, מהם איילי חששה יותר מכל. להם איילי לא הייתה רגילה.

כיצד מגיבים למתן מחמאה על מראה חיצוני? מלבד ההערות על צלקת הברק, המחמאה היחידה שקיבלה בנוגע למראה שלה היה שהיא מאוד דומה לאמה. חוץ מהעיניים. והשיער.

איילי ניסתה בפעם המי יודע כמה לסדר את שערה, בידיעה ששום דבר לא יעזור – הוא תמיד יישאר קצר ומזדקר, בדיוק כמו של אביה. אבל איילי אהבה את השיער שלה, ודווקא שמחה שהוא נשאר כמו שהוא.

"איילי! את מקשיבה לי בכלל?"

איילי הסתובבה במהירות. דיינה עמדה מאחוריה, ידיה על מותניה. היא נראתה נהדר בשמלתה הכחולה.

"אם סיימת עם המראה, אני אשמח מאוד שתזוזי ותתני לי לסיים להתארגן", היא אמרה בעוקצנות. "אנחנו מאחרות".

"אה, כן, סליחה", אמרה איילי וזזה מהמראה. היא שכחה לגמרי מחברותיה לחדר שגם התארגנו לקראת הנשף.

"אל תדאגי", אמרה דיינה בקול רך יותר, "את נראית נפלא".

איילי נרתעה. היא חשבה מה כדאי להגיד בחזרה, אבל דיינה כבר פנתה למראה והחלה לסדר קפלים בשמלה וקווצות שיער שברחו.

איילי הבינה שאין לה ברירה. היא פתחה את הדלת של חדרה כדי לצאת.

"רגע", איילי עצרה, "איפה הרמיוני?" היא שאלה את דיינה.

"לא יודעת", דיינה אמרה בהיסח דעת. "היא לא הייתה כאן כשהגעתי. כנראה שכבר הלכה".

"אה", אמרה איילי. נראה לה מוזר שהרמיוני לא תחכה לה. אבל מצד שני, שתיהן יצטרכו לחכות לרון, ורון ימשיך להציק להרמיוני לגבי זהות בן הזוג שלה. כנראה שהרמיוני כבר יצאה לפגוש אותו.

איילי לקחה נשימה ארוכה וירדה אל חדר המועדון.

היא חיפשה בעינייה את רון, אבל הראשים הג'ינג'ים היחידים שראתה היו של פרד וג'ורג', שברגע שראו אותה החלו לשרוק ולמחוא כפיים. איילי התעלמה מהם במופגן ופנתה אל המדרגות לכיוון חדרי הבנים.

בתחתית המדרגות נתקלה איילי בדין.

"היי, דין – "

"איילי?" אמר דין, נדהם. הוא בחן את איילי במבט מופתע, ומובך מעט. "וואו, את נראית – "

"אל תעז אפילו!" אמרה איילי בקול שקט ומאיים. "ראית את רון?"

"אה, כן, הוא עדיין בחדר, מתעסק עם גלימת הטקס שלו. שאקרא לו?"

אבל איילי כבר הייתה בדרכה במעלה המדרגות.

"רגע!" אין קרא אחריה, "אסור לבנות לעלות לשם!"

איילי התעלמה ממנו ונכנסה לחדר של רון. היא מצאה אותו עומד מול המראה, מחזיק את שרביטו בידו. הוא נראה אומלל ונבוך מתמיד. בניסיון נואש לשוות לגלימתו מראה גברי יותר, הפעיל רון לחש קיצוץ על הצווארון והחפתים. זה פעל טוב יחסית – לפחות עכשיו כבר לא הייתה שם מלמלה, אם כי הוא לא הקפיד במיוחד, ועכשיו נראו בגלימה שוליים פרומים ומדכדכים.

רון קפץ כשראה דרך המראה את איילי נכנסת לחדרו. מבוכתו גברה כשראה אותה בשמלה ופניו האדימו כל כך שנראו כמעט כצבע שמלתה של איילי.

"אה, איילי, אממ. טוב, וואו, את נראית – "

"בבקשה, לא", אמרה איילי, "רק, אל תגיד כלום. בו פשוט נרד ונגמור עם זה".

"אה, טוב", אמר רון, ופנה חזרה למראה, "אני רק – " הוא הצביע על השוליים הפרומים.

"תן לי, ככה זה ילך מהר יותר", אמרה איילי וניגשה לדחוף את החוטים המשתלשלים לתוך הגלימה.

"הרמיוני בטח הייתה עושה מצליחה לסדר לי את הגלימה כמו שצריך", אמר רון בדכדוך. "היי, לכי תקראי לה", הוא מאר לאיילי.

"היא כבר הלכה", אמרה איילי, נאבקת בחוט אחד שנדבק לאצבעותיה.

"אה, אמר רון. ואז, "איך היא נראית?"

איילי הביטה בו במבט מוזר.

"אתה יודע איך היא נראית", אמרה.

"לא, כלומר, כן, אני יודעת איך נראית בדך כלל", אמר רון, ושוב החל להסמיק. "התכוונתי, איך היא נראית היום. עכשיו".

"אה, האמת שאני לא יודעת", אמרה איילי, שהצליחה סוף סוף לנתק את החוט מידה ולדחוף אותו בשרוול הגלימה של רון. "לא ראיתי אותה מהצהריים. היא יצאה לפני שבאתי".

"אה, טוב", אמר רון בעצב. "אז אני מניח שנראה אותה באולם הגדול". ואז הוא הוסיף בארסיות, "וגם את מי שהזמין אותה לנשף".

הפרק הקודם		הפרק הבא