היום שבו הפכתי להרמיוני

"אם התכוננתם היטב ולמדתם את כל החומר כראוי, יש בידכם את כל הכלים כדי להוציא ציון ראוי במבחן הזה," אמר פרופסור סנייפ, שעמד בקדמת הכיתה.
הוא היה נראה בדיוק כמו שהייתי מדמיינת - שיער שחור שמנוני, עיניים שחורות חודרות וצבע עור חיוור. בקיצור, כמו ערפד שמעולם לא ראה אור שמש.
"גריינג'ר!" הוא אמר בכעס.
שמתי לב שמרבית התלמידים בכיתה כבר לקחו את מרכיבי השיקוי וחלקם אף החלו לעבוד. מיהרתי לארון הרכיבים וניסיתי למצוא את החומרים ההזויים שהופיעו במתכון. ניסיתי לראות מה התלמידים האחרים לוקחים ולקחת כמוהם.
ידעתי שאני הולכת לפשל עם השיקוי הזה. זה היה לי ברור.
הרגשתי את עיניו הקטנות של הפרופסור עוקבות אחרי.
קראתי שוב הוראות ההכנה. בלעתי רוק בעצבנות.
'מיץ דלעת…' חשבתי. השלב הראשון היה לשפוך שליש ליטר מיץ דלעת. לא היה כתוב שצריך לעשות משהו מיוחד עם המיץ הזה.
השלב הבא היה לקצוץ רגלי קרפדה. ניסיתי שלא להקיא תוך כדי התהליך. הידיים שלי לא הפסיקו לרעוד.
הוספתי את הרגליים והסתכלתי שוב על המתכון. 'בזיליקום ריחני' - הייתי צריכה להוסיף קורט ממנו. אחרי זה, התחלתי לערבב בתנועות עדינות נגד כיוון השעון למשך עשר דקות.
כל דקה שעברה ובה השיקוי לא התפוצץ - הייתה כמו נס מבחינתי.
המרכיב הבא היה 'באבילה מבעבעת', מה שזה לא יהיה. עברתי על כל הבקבוקונים והאבקות שלקחתי. על אף אחת מהן לא היה כתוב 'באבילה'.
פזלתי קלות אל השולחן של הארי, שהיה לצדי. ניסיתי לפענח אם יש לו משהו שחסר לי. שמתי לב שהיה לו גוש ג'לי חום-סגול משונה שלא היה אצלי.
קמתי, מנסה לעשות כמה שפחות רעש בתהליך, וניגשתי שוב לארון המרכיבים. 'באבילה' חשבתי. הייתי צריכה למצוא 'באבילה'.
אחרי זמן שנראה לי כמו נצח הצלחתי למצוא את החומר הסגול המוזר. הוא היה מונח בתוך קופסאות זכוכית על המדף התחתון.
חזרתי למקומי, מרגישה שלחיי בוערות מרוב מבוכה.
'לחתוך חמש קוביות שצלעותיהן באורך שלושה מילימטרים,' הזכרתי לעצמי. 'חמש קוביות, שלושה מילימטרים'.
נשמתי עמוקות, כדי לגרום לאצבעות שלי להפסיק לרעוד. 'שלוש קוביות,' חשבתי והתחלתי לחתוך. 'חמישה מילימטרים'.
הוספתי את הקוביות הרוטטות לקדרה.
בעוד חמש דקות הייתי אמורה להוסיף את המרכיב האחרון - קליפת טופר ולערבב במשך חצי דקה. אם הכול עבד כמו שצריך, השיקוי היה אמור לשנות צבע בכל רגע. 'חום-אדמדם' היה כתוב בספר הלימוד.
אבל, עברו כבר ארבעים שניות, והעיסה שהייתה בתוך הקדרה המשיכה להיות צהובה וצמיגית. זה לא היה נראה הדבר הנכון…
"חמש דקות אחרונות," שמעתי את סנייפ מכריז בקולו המונוטוני.
טוב, היו לי חמש דקות לנסות להציל את העיסה הזאת. עברתי שוב על ההוראות. מה יכול היה להשתבש?
הפנים שלי האדימו ממבוכה ברגע שהבנתי את הטעות.
לחמם! שכחתי לחמם את השיקוי! הנה, זה היה כתוב שם, בפסקת ההסבר בהתחלה - לאורך כל התהליך הקדרה אמורה לעמוד על אש בינונית.
מבלי לחשוב פעמיים הפעלתי את האש.
קיוויתי שאם אחמם את מה שיצא כמה דקות, התוצאה תתקרב איך-שהוא לתוצאה הרצויה.
"שתי דקות," הכריז סנייפ, "התחילו בבקשה להתארגן לסיום. לא יינתנו הארכות זמנים."
בלעתי רוק. הסתכלתי על הדייסה שיצרתי. למרבה החרדה שלי, החומר הצמיגי הצהוב החל לבעבע פתאום ולקבל גוון סגלגל.
כיביתי את האש במהירות.
הבועות הפסיקו. כעבור רגע ריח משכר של שקדים ודבש התפשט בחדר.
אולי, לא פישלתי לגמרי…
לא יצא לי נוזל חום- אדמדם, כמו שהספר דורש, אבל נראה שיצא משהו. לא? לא ידעתי למה לצפות…
סביבי ראיתי שתלמידים מעבירים את השיקויים שלהם בעזרת כלים מיוחדים אל מבחנות. הסתכלתי סביבי. גם לי היה כלי כזה.
נשמתי עמוקות.

הפרק הקודם		הפרק הבא