היום שבו הפכתי להרמיוני

קמתי מהמיטה הרכה. כל הגוף שלי רעד - מפחד, מהתרגשות, מחוסר אמון…
ניגשתי לחלון.
הדשא בחוץ היה ירוק כל כך, האגם צלול כל כך…
הרגשתי שאני עומדת להתעלף…
"הרמיוני?"
הסתובבתי בבהלה.
נערה הודית עמדה בפתח וחייכה אלי. "הארי ורון מחפשים אותך," היא אמרה לי.
לא ידעתי איך לעכל את המשפט שיצא מהפה שלה.
"הם בחדר המועדון," היא הצביעה לעבר הדלת. הנערה - פרוואטי פאטיל - זו הייתה פרוואטי פאטיל! - נכנסה לחדר וניגשה אל אחת המיטות.
המשכתי לבהות בה בזמן שהיא הרימה תיק גב מהרצפה והחלה לחפש בו משהו.
היא הסתכלה עלי בבלבול. "הכול בסדר?"
"כן…" מלמלתי. "כן! אני… אני ארד… הם…" הרגשתי שאני מסמיקה, "הם מחפשים אותי… הארי ו…"
וברחתי משם כל עוד נפשי בי.

*****

חדר המועדון של גריפינדור היה נראה בדיוק כמו שדמיינתי. כולל כל הרעש וההמולה.
הרגשתי שהגרון שלי מתייבש.
"הו, הנה את!"
תפסתי במעקה המדרגות כדי לא להתעלף.
נער רזה, בעל שיער שחור וצלקת ברק התקרב אלי בחיוך רחב.
"לא ידענו כבר מה לעשות," הוא המשיך, "מזל שפגשנו את פרוואטי."
"זו פעם ראשונה שאת מתעוררת אחרינו," אמר קול נוסף.
בהיתי בעיניים פעורות בפנים המנומשות והעיניים הכחולות.
"את בסדר?" הארי שאל אותי בדאגה.
"הרמיוני?" קרא רון והניח את ידיו על כתפיי.
'הרמיוני?!' חשבתי בבלבול, בוהה בעיניים הכחולות. ממרחק כזה יכולתי להריח אותו - ריח של מתוק של שקדים ודבש.
"אני… אני צריכה רגע…" מלמלתי, "שירותים…" וברחתי חזרה במעלה המדרגות.

*****

הנשימות שלי היו קצרות וקטועות. עמדתי מול המראה הגדולה והסתכלתי על עצמי. שאפתי ונשפתי אוויר. שאפתי ונשפתי.
נראיתי כמו עצמי - הלחיים השמנמנות, הסנטר הכפול. נאנחתי.
עמוק בפנים קיוויתי להגיע למראה ולמצוא את הפנים הרזות של הרמיוני גריינג'ר…
נאנחתי.
הייתי חייבת להתאפס על עצמי - זה מה שהחלטתי. הייתי בהוגוורטס! בין אם זה היה חלום ובין אם לא - הייתי בהוגוורטס. והייתי צריכה לנצל את ההזדמנות.
וגם, היה נראה שכולם חושבים, משום מה, שאני הרמיוני, אז כל מה שהייתי צריכה לעשות, זה לשחק את המשחק.
כמה קשה זה כבר עמד להיות?

*****

ירדתי חזרה לחדר המועדון, שהספיק להתרוקן בינתיים.
"הרמיוני!" שמעתי את קולו של רון, שכבר הצלחתי לזהות.
"הכול בסדר?" שאל הארי.
הנהנתי וחייכתי אל השניים, שעומדים להיות החברים הכי טובים שלי לתקופה הקרובה. ניסיתי להתעלם מהזיעה שכיסתה את ידי מהמחשבה.
"אני רעב," אמר רון.
גיחכתי. ככה בדיוק דמיינתי אותו מדבר!
"אז, בואו נמהר," אמר הארי, "ארוחת בוקר נגמרת עוד מעט."

*****

כשקמנו מהשולחן הארוך, פיהקתי.
"אמרתי לך לא ללמוד כל כך הרבה למבחן הזה," אמר לי הארי.
"מ… מבחן?" שאלתי בחשש.
הוא הסתכל עלי, כאילו גדלה לי קרן על המצח. "המבחן בשיקויים…" הוא אמר, "זה שלמדת אליו אתמול עד אמצע הלילה?!"
בלעתי רוק בפחד.

הפרק הקודם		הפרק הבא