|
הרכבת נעצרה בחריקה מחרישת אוזניים, ותלמידים כבר החלו לגרור את מזוודותיהם החוצה.
יצאתי מהרכבת ונשאתי את עיניי אל הטירה הענקית, המעוטרת באלפי אורות זהובים, אשר זהרו בליל הראשון בספטמבר.
נשאתי את עיניי אל הכרכרה האחרונה, שבה ישבו אלבוס ורוז ופטפטו בהתלהבות על נושא כלשהו.
בחוסר רצון מוחלט הצטרפתי אליהם והכרכרה החלה לנוע. במהרה הגענו לשטח הטירה ובעוד השער נסגר מאחורינו בקול צרימה דק, הכרכרה נעצרה.
האולם הגדול היה מקושט כרגיל באלפי נרות המרחפים מעל השולחנות, מתחת לתקרה המכושפת שנראתה כשמי הלילה.
התיישבתי בשולחן של רייבנקלו. רוז, שהלכה אחריי, התיישבה לידי וחייכה אליי חיוך קורן.
"למה את פה?" שאלתי בקרירות.
"כי אני ברייבנקלו! לא ידעת?"
"לא ראיתי אותך אף פעם, חשבתי שאת בגריפינדור עם כל שאר בני הדודים שלך."
רוז הרכינה את ראשה ושתקה.
המיון והארוחה עברו במהירות ומיד אחרי, עליתי במהירות לחדרי שבמגדל רייבנקלו.
החדר היה עגול. במרכזו הייתה אח זעירה, ומסביבה היו חמש מיטות עם מצעים כחולים שעליהם היו ארוגים כוכבים בצבע ארד מרתק.
ליד כל מיטה עמדו מזוודה או שתיים ושידה קטנה בצבע ברונזה.
בחרתי את המיטה הקרובה לדלת מצד ימין והתחלתי לפרוק את מזוודתי בעוד מחשבותיי חולפות בראשי.
למה רוז שתקה בסעודה? מאז שהכרנו בקינגס קרוס, היא הייתה כל כך נלהבת וחברותי-
הדלת נפתחה בתנופה, וכמעט פגעה בי. הבטתי בפליאה, תוהה מי הייתה כל כך חזקה, שכמעט שברה את דלת הכניסה.
זו הייתה רוז. על פניה הבעת כעס שהשתנתה להבעת תמיהה תוך כדי שהביטה בי.
"מה... מה את עושה פה?" היא שאלה בעוד הבעת הרגזנות שבה לפניה.
"מה נראה לך שאני עושה פה?" השבתי.
רוז החמיצה פנים ובחרה את המיטה הכי רחוקה ממני.
"טוב, מה הבעיה שלך?" שאלתי אותה כשהשתיקה החלה להעיק עליי.
"אין לי בעיה." היא מלמלה מתוך המזוודה הענקית שלה.
שיהיה.
השעה הייתה קרובה לאחת עשרה, ובינתיים החדר התמלא בעוד שלוש בנות פטפטניות ביותר,
שהכריחו את רוז לעבור למיטה שלידי, כדי שיוכלו לישון אחת ליד השנייה. רוז ניסתה להתווכח, אך לבסוף ויתרה, ועברה בחוסר חשק.
למחרת התעוררתי מאוחר למדי, ובעודי ממהרת לשיעור שיקויים, נתקלתי בג'יימס – בן דודה של רוז.
"היי! את החברה המוזרה של רוז!"
החמצתי את פניי. "דבר ראשון, אני לא חברה שלה. שנית, אני לא מוזרה, ודבר אחרון - אין לי זמן."
לבסוף איחרתי לשיעור שיקויים, מקללת בראשי את ג'יימס, על שגרם לאיחור,
בעודי מקבלת עונש של חיבור בעל 1000 מילים על סגולותיהם של שיני נחש בשיקויים מרפאי מחלות.
כך עבר שבוע, ועוד שבוע, מבלי שדיברתי עם רוז.
יום אחד, כאשר ישבתי בנוחות בחדר המועדון, בעודי קבורה בספר המוגלגי שלי, רוז ניגשה אליי.
"אמ.. סליחה." אמרה בהסמקה.
"על מה?" השבתי לה מבט.
"על.. טוב, על זה שלא דיברתי איתך בשבועיים האחרונים."
"בסדר," אמרתי לה בקול שקט וחזרתי לקרוא בספר שלי.
שמעתי טפיחה קלה על הכורסה לצידי, ומיד אחריה את רוז: "את תמיד ככה, לבד?
סגרתי את ספרי, אחרי שהבנתי שלא אוכל להמשיך לקרוא בו בזמן הקרוב.
"כן."
"את לא בודדה? "
"לא. טוב לי ככה."
"יש לך חברים?" היא לא הבינה.
"לא."
נראה שהיא הזדעזעה. "וואו. אף פעם לא פגשתי מישהי שנהנית מזה שאין לה חברים."
"אני שמחה בשבילך," עניתי באדישות, ופתחתי שוב את ספרי.
"למה?"
היא מעצבנת. "כי אם יהיו לי חברים, הציונים שלי ירדו. זה גם לא שהיו לי אי פעם חברים."
היא עיקמה את פיה.
רוז נעמדה במהירות, תפסה בפרק ידי וגררה אותי אל חדרינו.
"את רוצה לדעת למה כעסתי עלייך?" היא התיישבה על מיטתי, לא מחכה להזמנה.
"לא ממש." התיישבתי לידה.
"טוב, אספר לך." היא החלה לברבר על כמה בני דודים יש לה, ושזה מעליב אותה שאנשים צוחקים על זה. במקרה היא חשבה שצחקתי עליה.
הפסקתי להקשיב לה, מחשבותיי נדדו הרחק ממנה...
"אלה ההורים שלך?" קולה הרם הקפיץ אותי. היא הצביעה לעבר התמונה של הוריי המחייכים בעליזות, אשר נחה על שידתי.
"אה.. כן."
הבטתי בתמונה. התמונה צולמה כאשר הייתי בת שלוש. אמי נופפה בשיערה החום החלק, ונישקה את אבי, לאחר מכן שבה וחייכה אלינו.
"הם בכלל לא דומים לך." רוז שוב עיקמה את פיה.
|
0 חרמשים
(2.5) 8 דירגו
כותב: 
ID : 544
