The Rose and the Moon

החצי השני של הפרק לא עבר ביטוא, אלא רק על ידי, כי הבטא שלי נעלמה לי לשיט של שבוע >_>

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

"ג'יימס!" צעק בן דודתי אלבוס על אחיו.
"מה קרה?" שאלתי בתהייה.
"הוא לקח את השרביט שלי!" ג'יימס החל לברוח ואלבוס בעקבותיו.
הבטתי על הוריי ודודיי שהיו עסוקים בשיחה נוסטלגית על הוגוורטס, ולא שמו לב שג'יימס ואלבוס נעלמו.
אלבוס מעולם לא הצליח להשיג את ג'יימס, וכשג'יימס לקח משהו, הוא לא החזיר.
"אוי לא..." מלמלתי בייאוש כאשר המחשבה עברה במוחי. פתחתי בריצה אחר אלבוס.
"אלבוס!" צעקתי אחריו. אלבוס לא שמע אותי והמשיך לרדוף אחרי ג'יימס.
המשכתי לרוץ כאשר לפתע פגעתי במשהו שהיה בדרכי. זו הייתה ילדה בעלת שיער בלונדיני לא ארוך במיוחד, שבהתה בי במבט קר למדי.
"את בסדר? אני כל כך מצטערת!" שאלתי אותה בדאגה.
"כן, אני בסדר." השיבה הילדה בהתרסה. היא קמה, טפחה על בגדיה באדישות והסתובבה לכיוון הרכבת.
"אמ.. אני רוז!" חייכתי אל גבה, "וויזלי!", הילדה הסתובבה אליי, תקעה בי מבט בוחן והשיבה: "לונאליה."
ברגע שנתקלתי בלונאליה, כבר שכחתי מג'יימס ומאלבוס. עיניה של לונאליה היו תכולות ובהירות מהרגיל, כמו אבני ירח המנצנצות לאור הלבנה בלילה שחור.
"פרוול," המשיכה.
"נעים מאוד," אמרתי, ומיד נזכרתי בבני דודתי. שמתי לב אל ג'יימס שכבר חזר על עקבותיו חזרה אל הוריו.
"מה רוז, סוף סוף מצאת לעצמך חברה?" צחק ג'יימס כשנעצר לידן.
הבטתי בו ברוגז. "איפה אלבוס?" דרשתי לדעת.
"הוא מחפש את השרביט שלו." גיחך ג'יימס בהבעה מסתורית והביט בלונאליה, שבהתה בנו בהבעה אטומה. הבטתי בג'יימס- חיוכו נמחק כלא היה.
"ג'יימס?" שאלתי, מרוגזת, "מה עשית לאלבוס?"
"אמרתי לך, הוא מחפש את השרביט שלו, רדי ממני, אישה!" ג'יימס פנה חזרה אל משפחתנו.
"אמרתי לך לא לקרוא לי ככה! לך לעזאזל!" צעקתי בעקבותיו.
"סליחה," התנצלתי בפני לונאליה, אך היא נעלמה כליל.

הוריי ודודיי חיבקו אותי, כל אחד בתורו.
"בהצלחה השנה!" חייכה אליי אמי בחביבות, ואבי הוסיף, מתבדח: "כן, שלא תיפלי לאיזה בור ותשברי את הגב."
"רונלד!" גערה בו אמי. צחקתי ועליתי על הרכבת, אלבוס בעקבותיי.
מזוודותינו כבר היו בתא היחיד שהיה פנוי, ויכולתי להבין למה - הייתה בו צחנה של ריקבון.
"היי, תראי!" אמר אלבוס בחיוך והוציא מתוך מגירה שהייתה מחוברת לשולחן הקטן באמצע,
סנדוויץ' רקוב שעובש כיסה אותו כפרווה סמיכה, כמה סוכריות בטעם דלעת שכבר החלו להרקיב, וקלף ישן מצפרדע שוקולד.
"איכס," נגעלתי, "ואתה שמח מזה?"
"בטח, אני יכולה לשים את זה לג'יימס בתוך הבגדים."
"אם תעשה את זה, הוא רק יחזיר לך, אל תחפש צרות, אלבוס."
אלבוס לא הגיב. הרכבת החלה לנסוע, ולפתע שמעתי דפיקה חלושה על דלת התא, שנפתחה מיד אחרי. הבטתי בהפתעה- זו הייתה לונאליה.
"היי." אמרה ברוגז קל, "אפשר לשבת פה? כל התאים האחרים תפוסים."
"בטח!" חייכתי.
לונאליה דחסה את מזוודותיה אל התא. עזרתי לה להניחן במקום, והתיישבתי לידה.
"אה," נזכרתי בנוכחותו של אלבוס, "זה בן דודתי, אלבוס- זו לונאליה."
"היי," אמר אלבוס בביישנות.
"שלום." ענתה לו לונאליה באדישות, הוציאה ספר והחלה לקרוא בו.
"מה את קוראת?" שאלתי אותה בסקרנות, ולונאליה הראתה לי את כריכתו של הספר- "ההתפוררות."
"מה זה?"
"ספר מוגלגי."
"מוגלגי?" שאלתי בהפתעה. סבי וסבתי היו מוגלגים, אך לא קראתי ספרים של מוגלגים מעולם, או עסקתי בפעילות מוגלגית כלשהי.
למעשה, הייתי לגמרי בורה בענייני מוגלגים, כיוון שלא פגשתי את סבי וסבתי מעולם.
הבטתי באלבוס שקרא ב"נביא היומי".
 "מה אתה קורא?" שאלתי בעניין.
"כתבה על קווידיץ'." רטן, והעביר עמוד.
"אני יוצאת לשאוף קצת אוויר." אמרתי, אחרי שהתייאשתי מליצור שיחה עם חבריי לתא.
יצאתי אל המסדרון הצר של הרכבת, ולפתע נתקלתי במישהו. קול עמוק ומוכר הגיע לאוזניי, "תזהרי לאן את הולכת, וויזלי!" זה היה סקורפיו מאלפוי.
הוא הביט בי בכעס.
"תתאבד, מאלפוי!"
"תשרפי בגיהינום, בוצדמית!"
"לך לעזאזל!"
מאלפוי עיווה את פרצופו והמשיך בדרכו.
פתחתי חלון והוצאתי את ראשי, מרוצה מהרוח שליטפה את פני בתקיפות.
הבטתי בנוף היפיפה שנגלה לעיניי: אורנים ארוכים ויפיפיים, ירוקים מתמיד, שדות שהחלו להצהיב עם כניסת הסתיו המוקדמת השנה,
פרחים ורודים וכחולים, שעוד נותרו מהקיץ שהקדים לצאת, מתנופפים ברוח הגסה.
הבטתי בשמיים. הם היו אפורים מתמיד, ואיימו להוריד גשם בכל רגע, מוסיפים לאווירה האפלה ברקים זעירים שהאירו בשמיים.
אני שונאת את מאלפוי.
העוויתי את פי, סגרתי את החלון בעדינות, ונכנסתי חזרה לתא.

הפרק הקודם		הפרק הבא