בת ארטמיס

"תסלחי לי, גברת ערפדית! אסור לאף אחד לקרוא לי חצויה!" קראה אטניס.

שיערותיה השחורות החלקות התנופפו מעט כשרצה בכעס אל הערפדית, תפסה בשיערותיה האדומות כדם והחלה לחבוט בה. הערפדית צווחה, אך לא הצליחה להשתחרר.

"אההה... בת ארס... ידעתי שזה משהו כזה...." ליחששה הערפדית. 

"מה שבטוח - אני ארסית יותר ממך, קרפדה סתומה עם ניבים של ארנב!" קראה אטניס וחבטה עוד תריסר פעמים בגופה של הערפדית בעזרת אגרופיה. 

לפתע צנחה הערפדית לרצפה, מתה. גופתה הפכה לנצנוצי זהב, שנעלמו אט אט.

במקום שבו נחה הערפדית רגע לפני כן נשאר רק דבר אחד: סכין בעלת להב בצבע לבן צחור, כמו ניביה של הערפדית.

אטניס הביטה בסקרנות בשלל ותקעה אותו בקיר, לבדוק כמה חד הוא. הסכין חתכה את הקיר כמו גבינה רכה. 

אטניס ואני הבטנו בפה פעור בסכין. אטניס החזירה אותו לנדנו הצחור ותלתה  את הנדן על חגורתה. 

"חייבים לעוף מכאן", אמרה אטניס לבסוף.

"השתגעת?" שאלתי, מזועזעת מעצם המחשבה.

"ואם יש עוד כאלה?" טענה אטניס. "אנחנו חייבות לעוף מפה, קטו. אני הולכת. בעוד שעה אני אהיה מאחורי החורשה הקטנה שליד המלון,עם כל הדברים שלי. אני הולכת, אם תבואי ואם לא. אני לא נשארת במקום המוזר הזה. בת ארס... זה מוכר לי... מהתערוכה! זהו זה, אני אלך לתערוכה במוזיאון ואבדוק מיהו ארס. חוץ מזה, את לא רוצה לשאול מי זאת ארטמיס? את כל הזמן חולמת עליה, אולי שם תמצאי את התשובה!" קראה אטניס בלהט. 

נאנחתי. "בסדר, אני אבוא. ניפגש מאחורי החורשה בעוד שעה", אמרתי.

לאחר שעה עמדנו שתינו, עם התרמילים הגדולים שלנו, מאחורי החורשה הקטנה שלצד בית המלון.

"התערוכה נמצאת כשני קילומטרים מכאן, יש לי מפה!" קראה אטניס בתחושת ניצחון ונופפה במפה שלמה של האי רודוס. הרמתי גבה. "סחבתי מהסלון בזמן שגברת ליסיס ניסתה לפלרטט עם אדון פרוקאט, הזקן ההוא שגברת ליסיס חושבת שהוא מטריף ומושך, וחולמת לראות אותו ערום. זוכרת?" שאלה אטניס בתקווה. הנהנתי בקוצר רוח.

"אוקיי, בואי נלך לתערוכה ההיא", אמרתי בכניעות. 

כשהלכנו, השמש שרפה לנו את העורף, והיינו עייפות, למרות שזה היה רק שני קילומטרים, וכשהגענו - כמעט רצחנו את השומר כשהוא הסביר לנו שהיום התערוכה סגורה.

"רק תגיד לנו... מי זה ארס, ומי זאת ארטמיס?" ביקשה אטניס.

השומר צחק. "ארס הוא אל המלחמה היווני, וארטמיס היא אלת הצייד היוונית - בתולה", אמר, ואז איים: "ואם לא תלכו מכאן בזה הרגע, אני אדאג שישמר לכם תא בכלא שלנו". 

החלפתי מבט המום עם אטניס, והקמנו את אוהל המחנאות שלנו במרכז מעגל אבנים גדולות שהכנו כדי להבטיח שהחיות לא ייכנסו לאוהל כשנישן. 

"ננסה להיכנס לתערוכה בלילה", החליטה אטניס, ואני הנהנתי. כמו אטניס, גם אני רציתי לפתור את סודותיהן של המשפחות שלנו.

הפרק הקודם