כלא- לא חייב להיות עם סורגים

מאוד התאכזבתי מכמות התגובות בפעם שעברה. 

באמת, חזרתי אחרי נטישה וזה מה שאתם מפרגנים לי?

הפעם אני לא ממשיכה עד חמש תגובות. 

"הם השאירו אותנו כאן בכוונה. זה בית כלא למחשבות." אמרה לילי אחרי כחצי שעה שהם ישבו, שותקים, אחד ליד השנייה.

ג'יימס הנהן. המחשבות שלו טסו במהירות מסחררת. לילי... הכלא הזה... מאלפוי... איפה הם נמצאים בכלל?... סיריוס... המשפחה שלו... הם לא יודעים כלום, צריך לספר להם... אבל איך?... אלוקים, מה זה אמרו להביע, כל הבלגן הזה?...

"אתה מבין? הם שמו אותנו כאן, השאירו אותנו והלכו. תגיד, לך גם לא נמאס לחשוב ולחשוב, כל הזמן?"

"כן. אני מבין מה שאת מנסה להגיד. זה כאילו... כאילו שהם רוצים שהמחשבות שלנו יתגלגלו וישרפו לנו את המוח מבפנים. ככה נשמע בקולם, או שנשתגע. בן אדם לא יכול להיות עם עצמו לבד ולחשוב ולא להשתגע תוך חודש. אפילו שאני מקווה שתוך חודש נצליח לברוח מכאן, או לא יודע מה..."

"אבל הבנאדם הזה שדיברת עליו, הוא לבד." אמרה לילי בשקט. "אנחנו ביחד.ג'יימס, נראה לי שלא הבנת את הכוונה. אני- לא שונאת אותך. אני מאוד מחבבת אותך. אתה חושב שאני לא רוצה לדבר איתך, זה נראה לי."

"א- כן, קצת."אמר ג'יימס. "כי- כאילו- את הגבלת אותי באיך לדבר אלייך, אז אמרתי לעצמי טוב, אז אני לא אדבר איתה על אלה, ואם אני אתבלבל... טוב, עדיף שאני לא אדבר איתה בכלל."

"זו בכלל לא הייתה הכוונה!" לילי זינקה על רגליה. "התכוונתי שאני אעדיף שלא תדבר איתי על אלה. אם זה לא נעים לך, אז אתה יכול לשכוח מכל מה שאמרתי, ולהתחיל מהתחלה. תמחק את כל העבר. מאז ומעולם היינו ידידים טובים-"

"היי!"

"אמרתי שתמחק את העבר!"

"בסדר." ג'יימס חייך קצת, ואז נשען לאחור, מוכן לשמוע מה עבר עליו עד היום.

"טוב, רק הגענו לבית הספר והתחברנו. קצת רבנו באמצע, כדי שיראה טבעי... אאה, טוב, ואז פתאום כשטיילנו ביחד במסדרון חשוך באו שני חטפנים וחטפו אותנו. נכלאנו כאן. אתה אמור להתנהג אלי כאילו אני ידידה שלך מאוד טובה, אפילו שבסוגריים לא הייתי כזו. אבל בעצם כן הייתי כזו, כלומר מחוץ לסוגריים, לכן תתנהג אלי ככה." סיימה לילי בבלבול מה. ג'יימס צחק.

"לא הכרתי את הצד ההומוריסטי הזה שבלילי שבסוגריים, אני חייב להודות."

"הגיע הזמן." היא התיישבה לידו. הוא הביט בה, וחשב כמה השבי מוציא מכל מיני סוגי אנשים את המיטב. לילי פרחה, וגם- איכשהו- היא נראתה יותר יפה ממה שהיא תמיד. אהבתו אליה גברה. הוא הסיט את מבטו.

לילי גיששה אחר ידו ואחזה בה. ג'יימס אחז בה ברפיון. ואז התהדקו אצבעותיו והוא הרים את מבטו אליה בחיוך.

"אנחנו יחד." הוא אמר, ולחץ את ידה.

"אנחנו ביחד." אישרה לילי והשיבה לחיצה.

"מה השעה, לכל הרוחות? אנחנו נמצאים כאן קרוב למיליון שעות, לא?" לילי חזרה מהסיבוב שעשתה במרתף, בודקת מה עוד נמצא שם.

"השעה עשר ושבע עשרה דקות בלילה."

"ואנחנו כאן מ-"

"שמונה. מה עוד יש כאן?"

"יש ערימות קש, מזרון בלוי שהמילוי שלו יוצא ממיליון חורים,איזה רהיט שבור, שעון מטוטלת בלי מטוטלת או בלי שעון, לא זוכרת בדיוק, אוויר, טחב, ריח נורא, קירות ושממה."

"שממה?"

"זה אומר שאין פה אף אחד." השיבה לילי. ג'יימס בלע פיהוק.

"אתה עייף," הודיעה לו לילי. "וגם אני במצב דומה. רוצה שאני אביא לך את המזרון ואני אישן על הקש?"

"להיפך. טוב?"

"לא. קח אותו אתה. אין לך ברירה."

"תיזהרי, אני לא אלך לישון."

"אתה לא מאיים בזה על אף אחד." צחקה לילי, גררה את המזרון למקום עומדו של ג'יימס והכינה אותו לשינה. אחרי כן, היא הביאה קש ושיטחה אותו על הרצפה.

"אתה גם צריך קש, כדי להתכסות. כמה ארוך אתה? תשכב על זה שנייה-"

ג'יימס נשאר לעמוד, שלוב ידיים, והביט בה.

"תקשיב, במוקדם או במאוחר אתה תלך לישון, או שתישאר עייף." אמרה לילי בטון של קובעת עובדה. "וכדאי שתדע, שכשאני מתעקשת אני מתעקשת, ואם אני אלך לישון על הקש..."

"הוא ידקור לך." אמר ג'יימס בעגמימות.

"ולך מה? אתה רק תצטרך להוציא את כל הגבעולים מהשיער שלי אחרי כן. טוב?"

"לא אכפת לי, אבל לי הוא ידקור פחות. לי יש עור יותר חזק, כי אני בן."

"תרשה לי להזכיר לך, אני יותר גדולה ממך בחודש." העירה לילי בציניות. "אפילו שזה לא ניכר בגבהים. זאת כבר הבעיה שלך, להתמודד עם הטיעון הזה."

"אז מה אם את יותר גדולה? את הבת."

"בכל מקרה שנינו נישן עם קצת קש. מה אכפת לך? זה לא יהיה טוב לרגל שלך, היא עוד מתאוששת."

"למה שנינו?"

"בשביל השמיכה. נו, אמרתי לך כבר. מה רצית, יש לנו כזה המון קש ואני לא כזאתי ענקית שאני אתפוס את הכול, ככה שיישאר לשנינו קצת שמיכה. אבל אני צריכה לראות עד כמה ארוך אתה כדי לקלוע לך!"

"לקלוע?"

"כן, אני נורא אוהבת לקלוע מחצלות. אוף, נו, תשכב כבר." אמרה לילי בקוצר רוח. ג'יימס הרים את ידיו, ונשכב על המזרן. הוא היה ממש נוח, יחסית לרצפה הקרה.

"אני מרגיש נורא אדיוטי." לחש לעצמו. לילי צחקה.

"לקצת זמן. הנה, אתה יכול לקום."

הוא קם, ושפשף את זרועו. לילי הביטה בו, ולשנייה חשבה עד כמה יפה הוא. אבל רק לשנייה- כי מייד אחרי שהיא קלטה שהיא חושבת על ג'יימס פוטר היא הסיטה את מבטה ממנו אל הקש ואל המרצפת השרוטה שסימנה את אורכו של ג'יימס.

"איך את הולכת לקלוע?"

לילי קפצה, ופיזרה את כל הקש.

"הבהלת אותי!"

"זה לא היה אמור לקרות, בהתחשב בעובדה שמלפני רגע קמתי מכאן." אמר ג'יימס והתיישב לצידה. "תגידי, איך את הולכת לקלוע?"

"אני מחפשת את ההכי ארוכים, ושמה אותם בצורה הזאת...."

"אה, לא התכוונתי שתלמדי אותי לקלוע, במחילה. איך את הולכת לקלוע כשכל היד שלך מלאה דם?"

"זה אמור להפריע לי איכשהו?"

"זה לא מגעיל אותך להסתכל על זה?"

"אני הולכת לחיות עם זה עכשיו המון זמן. עד שנשתחרר, או נברח, או לא יודעת מה. עדיף שאני אתרגל לזה כבר מעכשיו."

ג'יימס הביט בה, הלום. פתאום רגלו הכאיבה לו יותר.

חמש תגובות!

הפרק הקודם