הסיפור שלא נגמר

הפרק שלךפרק ב

אני מפרסמת את זה בפורום פאנפיקים לכן זה שונה מהפרקים האחרים. שיניתי את זה.

<!-- /* Style Definitions */ p.MsoNormal, li.MsoNormal, div.MsoNormal {mso-style-parent:""; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; mso-pagination:widow-orphan; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:12.0pt; font-family:"Times New Roman"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman";} @page Section1 {size:612.0pt 792.0pt; margin:72.0pt 90.0pt 72.0pt 90.0pt; mso-header-margin:36.0pt; mso-footer-margin:36.0pt; mso-paper-source:0;} div.Section1 {page:Section1;} -->

"תפוס בצד השני." מורה גבר הודי ששפמו המסתלל לא היה מביש לורד צרפתי מהרנסאנס.

"תאמין לי," מפטיר שותפו בהנד ראש, "בחיים שלי לא נתקלתי בכזה דבר."

השניים נושאים גופה רפויה ומאריכים בכך את השורה האין סופית של נילונים לבנים.

הם איבדו את חשבון הגופות בהן טיפלו באותו יום. מה שבטוח, כשהם מתים מספרם נראה רב יותר, אך האם הם מתים?

זוג הגברים רוכנים להרים גופה נוספת כשהם קופאים בתדהמה. הגוף ששרוע בעיוות למרגלותם, נושם. לא ברור כיצד הוא נושם. אפו מרוסק בצורה מזוויע ביותר. אך זאת הם יודעים; הוא נושם. דבר נוסף שהיה בולט לעין במראהו הייתה העובדה שהוא לא היה לגמרי לבוש. הוא לא לבש מכנסיים. בעצם, אם מביטים היטב רואים שמכנס אדום חובש את רגלו השמאלית. אם מביטים עוד יותר טוב מבחינים שבמקור היו אלו מכנסי ג'ינס כחולות, אך הם לא עושים זאת, במקום, מניפים אותו ומפקידים אותו במהירות בידו של חובש ונהג סירנות באמבולנס סמוך. האמבולנס יוצא לדרך ביללות עד שגערה מצידו של החובש מאלצת את נהג הסירנות להפסיק לילל. במילא כולם פה מתים.

כשמנדנגוס מתעורר בבית החולים העובדה היחידה שהוא זוכר היא שאת היומיים האחרונים הוא בילה בלב ים, קשור לתורן ושכוב על קרש שנראה כאילו לקחו אותו מרצפת מרתף עתיק. הוא זוכר גם את הרעב והצמא שחש, את חוסר האונים והקללות שהרעיף על הים, הגלים, וכל מה שמסביב (מה שאומר: כלום). לכן כשהרופא המשופם מודיע לו שזכרונו אבד, מנדנגוס שכבר נמצא בתוך טראנס של קללות, חש צורך לקלל את הפרצוף ההודי המכוער שמולו ואת כל מי שמסייע בידו, אך מכיוון שהוא מבין שפעולה כזו תמנע ממנו את המשך הסברו של ההודי המשופם, הוא משתלט על עצמו ומקשיב.

כשהשיחה מסתיימת הוא שמח מאד כשהשפתיים השמנות סותמות לבסוף, והוא לא שמח כלל ועיקר ממה שהבין מהשיחה -או אם נרצה לדייק- מהנאום החד סיטרי הזה.

מה שהוא מבין זה שהוא נמצא בבית חולים בסרי-לנקא, אי קטן בדרום מזרח הודו. ההשערה היא שנדד לשם באמצעות סירתו המאולתרת. הוא היה אמור למות מאיבוד דם אילו לא היה חובש את החתך העמוק ברגלו שנגרם, על פי זכרונו העלוב, כאשר נתקל בשוניות החוף של סרי-לנקה לקראת סיום מסעו הימי. כעת מחובר אליו צינור דקיק ומוזר למראה שאמור לטפל באיבוד הדם ובתזונה הנמוכה שבגופו.

בסיכומו של עניין, מנדנגוס מעדיף למצוא את עצמו מחוץ למקום הירוק-לבן הזה כמה שיותר מהר.

הפרק הקודם