הסיפור שלא נגמר

הפרק שלך

<!-- /* Font Definitions */ @font-face {font-family:David; panose-1:0 0 0 0 0 0 0 0 0 0; mso-font-charset:177; mso-generic-font-family:auto; mso-font-pitch:variable; mso-font-signature:6145 0 0 0 32 0;} /* Style Definitions */ p.MsoNormal, li.MsoNormal, div.MsoNormal {mso-style-parent:""; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; mso-pagination:widow-orphan; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:12.0pt; font-family:"Times New Roman"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman";} @page Section1 {size:612.0pt 792.0pt; margin:72.0pt 90.0pt 72.0pt 90.0pt; mso-header-margin:36.0pt; mso-footer-margin:36.0pt; mso-paper-source:0;} div.Section1 {page:Section1;} -->

זרם מי ים עוצמתי כמעט ניתק את ראשו מעל צוואורו. הקופסא בעלת הגלגלים התמלאה באיוושה עזה מים, הטלטלה במערבולת פתאומית ונשטפה עם הזרם. מים צורבים מילאו את ריאותיו של מנדנגוס מוצאים את דרכם דרך פיו, נחיריו ועיניו שצצו מתוך האוטובוס ברגע הלא נכון.

אנשים סביבו היו אנוכיים ביותר והחלו לדוש בידיהם ורגליהם בנסיון למצוא מוצא, רומסים אגב כך את מנדנגוס. הם היו כלואים בקופסא מלאת מי ים ובועות.

גוף רחב במיוחד עלה עליו, הוא הדפו בכעס והשתחל מחוץ לחלון אל תוך הים הסוער. ידיו חבטו במים בעוצמה, אך משהו עצר בעדו. המזוודה שנתקעה בחלון סירבה לבוא אחריו. לא הייתה שהות לחשוב יתר על המידה. הוא שלף את שרביטו וצעק, או ליתר דיוק, ביצע את מה שמחוץ למים היה יכול להקרא צעקה. המים האטו את תנועת השרביט, ובעבוע קולני יצא מפיו. שני אלו גרמו ככל הנראה לכך שבמקום לפרק את החלון, השובל הכחלחל במים פספס ופגע במזוודה היקרה. היתה התפוצצות קטנה וחתיכות מזודה מפורקת עפו לכל עבר בנוסף לאלפי מטבעות זהב קטנות שהחלו לשקוע לעבר האספלט המוצף.

מנדנגוס בהה, דש בידיו וברגליו כמו כלבלב שנשאר במקום. ואז חשב במהירות, היו שתי אפשרויות. או שהוא מנסה לחפור בזכרונו ולמצוא קסם כלשהו שיאסוף עבורו את המטבעות, או שמחוסר חמצן הוא מת והמוגלגים אחוזי הטירוף שם למטה משתמשים בגופתו שלו כמצוף. המחשבה השניה לא נראה לו קורצת במיוחד. מה עוד שהוא זקוק לאוויר מיידית. הוא לא יכול למות. לא הוא. לא מנדנגוס פלצ'ר. ולא עכשיו, לאחר שהרוויח כל כך הרבה זהב.

הוא בעט, ידיו מכות נואשות ורגליו מתקפלות וחובטות באוזלה. רצון קטנטן וכמעט בלתי מודע חלף בירכתי מוחו, תקווה שיהפוך רק לרגע לבת ים, מספיק זמן כדי לאסוף את הזהב, אך איכשהו לא נראה לו שהוא היה מסתדר עם זנב דגים וחזיה אדומה. הוא וויתר על הרעיון, במקום, החל לקלל את מייצרי החלונות של הקופסה המאורכת עד לרגע שבו פילח ראשו את שיכבת המים העליונה, והאוויר שנכנס לריאותיו בכמויות הציל את מייצרי החלונות האלמוניים מקללות נוספות.

כדי להרגיע את שריריו שהחלו להתעייף, הוא שלף את שרביטו שוב וניסה לייצר סירה. חתיכת עץ הופיע משום מקום, תורן עם חבלים תקוע בה. זה אמנם לא היה בדיוק מה שנתבקש, אך הוא הסתפק בזה, טיפס על העץ וקשר את עצמו לתורן חסר המפרשים, מתחיל להתחרט על כך שפרש מבית הספר בצעירותו.

כעת, כשמי ים מלוחים צורבים את נשמתו והוא מתרחץ בכמויות המים שנוטפות משערו, נפנה להביט סביב.

הוא רכב על גל ענקי, בגובה בתי המלון שמילאו את החוף. ורדף, לא מרצון, אחר עשרות אנשים קטנטנים שניסו להמלט מפניו בפאניקה, הוא גם לכד אותם, לא מרצון, והם הצטרפו אליו, נאבקים בגל העוצמתי הזה. ההבדל בינו לבינם היה שהם לא יכלו לייצר לעצמם סירה, או דבר מה שמזכיר סירה.

מנדנגוס החל להנות מהרוח. הוא נעמד על הקורה, שאכשהו לא התהפכה בתנודות המים העזות, וחשב על כך שמהירות הגל ודאי כפולה מזו של המטאטא המהיר ביותר, ושמזל שהמקום הזה נחרב, אולי יבנו עליו משהו שיהיה נוח יותר לביקור עיסקי מאשר הטינופת שנסחפת כעת במים והבאבאות גם הם יעלמו מן השטח, אלא אם כן הם מצליחים לרחף בתנוחת בודהה מעל הגל.

חלפו כך מספר דקות של תנודות עוצמתיות, ושאון שמילא את גופו הרטוב של מנדנגוס. כאשר לפתע הופל עליו צל, וטרם הספיק להבין מהו ומהיכן הגיע התפצפץ משטח העץ בהתנגשות אדירה עם קיר לבנים, ראשו נהדף במכה עזה, ומתוך ערפל סמיך חש את גופו נמשך עם התורן הנסחף במים והוא איבד את הכרתו.

הפרק הקודם		הפרק הבא