נורדי, יווניה ורומאית

קבלת פנים חמימה

ארזתי תיק עם כמה בגדים להחלפה, את המשאף שלי, מברשת שיניים, חטיפי אנרגיה לדרך, וקצת כסף. סאמירה השאילה לי את הנייד שלה, ואמרה לי להיזהר לא למות.

אם אתם זוכרים, אם איינהרים נהרגים מחוץ לולהלה הם מתים-מתים. אי אפשר לחזור חזרה. נאדה. נעלמים לנצח. הישות שלהם…

טוב, הבנתם.

הדאגה של סאם קצת נגעה לי בלב, אבל אז היא אמרה שהיא מצפה לקבל את הטלפון שלה חזרה.

כמו שאמרתי- חברים הכי טובים.

תפסתי מונית לרכבת התחתית, ועליתי על הרכבת המהירה לניו-יורק.

ובמהירה אני מתכוון לפאקינג (סליחה על השפה) שש שעות של נסיעה.

זה רבע יום!

כן, כן, חישבתי את זה. אני גאון מתמטי.

אבל היה נחמד לנסוע ברכבת מבלי שיסתכלו עליי כאילו אני הו... רגע, באמת הייתי הומלס.

זאת הייתה בדיחה אם לא הבנתם. פשוט תעמידו פנים שהיא מצחיקה אותכם, אני לא בשיא שלי היום.

טחנתי את כול חטיפי האנרגיה שלי בחצי שעה הראשונה, קניתי עוגיות בקרון האוכל (לא היה שם פלאפל, לצערי. ממש התחשק לי פלאפל באותו רגע), וקראתי הודעות אס-אמ-אס של סאם כדי להעביר את הזמן.

אתם בטח כזה: מגנוס, זה לא יפה לחטט בדברים אישיים שלה!

תרגעו, לא קראתי הודעות שלה ושל אמיר. אני לא כזה חבר גרוע. אבל בשתיים- שלוש שעות שהטלפון לא היה בבעלות סאמירה, היא קיבלה 7 הודעות מאמיר.

אחר כך שיחקתי בכמה אפליקציות. זה היה אדיר. שנים שלא שיחקתי במשחקים כמו 'אנגרי בירדס', 'טמפל ראן', 'פרוט נינג'ה' וכול שאר הדברים האלו.

הזמן עבר ממש מהר בזכות המשחקים האלו. מבלי שהרגשתי עברו שעתיים.

את שאר הזמן ישנתי, זה לא שהיה משהו אחר לעשות.

וכמובן שהיה לי חלום משונה.

בחלום ראיתי את המניאק שבמקרה הוא  גם אביה של סאם: לוקי, אל התכסיסים והשקרים.

הוא לבש שיריון קשקשים בגוון נחושת, שנראה כאילו עשוי מעור של נחש, גלימה אדומה כמו טיפות דם טריות,  את הקסדה המשונה שלו שנראת כמו קרניים, ובנדן שלו היה את הקלשון שלו.

וכמובן, נעלי בית פרוותיות מנוקדות.

אני רוצה נעלי בית כאלו. הן נראות נוחות.

בדיוק ברגע הזה נכנסה לחדר נערה שנראתה בת גילי. היא לבשה שמלה לבנה כמו אדם מת, והייתה חיוורת כמו אדם מת.

יכול להיות שהייתה יפהפייה פעם, בגלל העיניים והשיער הכהים שלה. אך הפנים שלה היו מצולקות ומלאות כוויות קור. כול פיסת עור חשופה הייתה סדוקה ומכוסה שכבה דקה של קרח. ועל הפנים שלה הייתה הבעת שנאה טהורה.

לא הסתכלתי על הנעליים שלה בכלל.

מעניין אם גם היא לבשה נעלי בית.

"אז התוכנית הולכת כמתוכנן?" הוא שאל.

הנערה הנהנה. "הטיפשה הזאת קלה לשכנוע אפילו יותר מהחברים הקטנים שלה. חשבתי שאולי יהיה לי אתגר מהנה, אבל מה אפשר לצפות מבני תמותה?"

"מסכים איתך, יקירתי." לוקי הנהן. "מה עם האלים שלך? חושדים במשהו?"

היא חייכה. "אף לא טיפה."

"נהדר. נהדר. אני חושב שהגיע הזמן לשלב השני. התור שלי לגרום לקצת… בלגן."

"אז עכשיו אתה מוכן לספר לי מה הרעיון הגאוני שלך?"

הוא גיחך והקיש באצבעותיו. מגילה ארוכה וצהובה הופיעה משום מקום ונפרסה לעיניי הנערה.

התקרבתי והבטתי במגילה.

היא הייתה מלא בכתב נורדי עתיק מסולסל, רונות, וציורים צבעוניים.

הנערה אמרה מה שאני רציתי לומר: "איני דוברת שפה זו. מה זה אומר?"

טוב, הייתי אומר: 'מה לעזאזל כתוב פה?'

"זה אומר שתגלי אחר כך." הוא אמר. "אך את יכולה לסמוך עליי, אני ערב לך בחיי שכס שליט האלים יהיה שלך."

הנערה הנהנה, למרות שזווית פיה התקמט בזעף.

"תודה, לורד לוקי."

"בקרוב זה יהיה המלך לוקי."

היא גלגלה את עיניה. "תודה, המלך העתידי לוקי."

הוא צחק, כאילו משועשע ממנה. "אוי, שכחתי כמה ילדים יכולים להיות מצחיקים. את יכולה ללכת עכשיו…"

הנערה עברה על פניי לכיוון היציאה, השמלה שלה מתבדרת מרוח שלא קיימת.

"שליטת האלים העתידית קיאונה."

קיאונה הסתובבה ואמרה: "נוסעים יקרים, הגעתם לתחנת פנסילבניה, מנהטן. מקווים שנהנתם מהנסיעה."

רגע, מה? למה שהיא תאמר את זה?

ואז הרגשתי זרם חשמלי קטן.

ג'ק העיר אותי. אני חושב שזאת התחנה שלנו, לא?

"כן, תודה ג'ק."

לקחתי את התיק שלי ומיהרתי לכיוון היציאה.

היה קשה לתפוס מונית. כול הנהגי מונית הם חתיכת לוקי אחד גדול.

לקח לי בערך שעה לתפוס אחת.

בוסטון וניו-יורק רועשות באותה המידה, אבל בוסטון יותר מוכרת, יותר נוחה, יותר… ביתית.

לניו-יורק אולי יש מערכת רחובות מסודרת, אבל יש בה יותר מידי אנשים והבניינים יותר מידי גבוהים. זה עשה לי בחילה.

"לאן אתה צריך, גבר?" שאל אותי נהג המונית. הוא עישן סיגריה, והחלונות הפתוחים לא הקלו על החונק שגרם העשן.

הוצאתי את המשאף שלי ושאפתי את התרופה כמה פעמים.

"ל… לתותי דלפי, לונג איילנד."

"50 דולר, גבר."

"מה?!"

"צוחק איתך, גבר. 23 דולר."

נתתי לנהג את הכסף, וניסיתי לא להתעלף מהעשן.

הנסיעה עברה מהר. שיחקתי עוד קצת במשחקים בטלפון של סאם, ואמיר שלח עוד 4 הודעות.

אבל כשהגענו לתותי דלפי, לא ראיתי כלום. רק שדות על גבי שדות של תותים.

"זה המקום, גבר," אמר לי הנהג.

"אה… תודה."

יצאתי החוצה, וכשהמונית נסעה משם, הורדתי את ג'ק מהתליון.

התחלתי ללכת במורד הגבעה. השמש הייתה רותחת שם, תוך כמה דקות הזעתי בכול הגוף. וזה היה דוחה.

הסתובבתי כמו אידיוט, ופתאום עברתי דרך איזה גבול קסום. האוויר רעד באנרגיה כחולה וחשף בפניו מן יער דליל.

יכולתי לראות בקצה עץ אורן ש…

דרקון היה כרוך סביבו?!

וואט דה נורדס גאדס?

וכאילו זה לא היה מספיק. נער-נינג'ה קפץ עליי מתוך העצים, דחף אותי לאדמה וכיוון להב לגרון שלי.

נפלתי על הישבן שלי בצורה ממש ממש מביכה.

"מי אתה?" הוא שאל ולחץ את החרב שלו חזק יותר על הגורגרת שלי. איזו קבלת פנים חמימה.

בדיוק קיבלתי התקף אסתמה נוסף. נהדר.

הריעו והשמיעו! קבלו את מגנוס צ'ייס, גיבור ולהלה, חוטף התקף אסתמה ונופל על הטוסיק מול אויב אקראי!

למזלי האויב האקראי הזה היה נחמד. הוא הסיט את החרב ונתן לי את המשאף שנפל על האדמה.

"תודה," הצלחתי להוציא מילים חנוקות.

"על לא דבר. עכשיו אתה מוכן לספר לי מי אתה?"

"אני… קרוב משפחה של אחת החניכות פה. היא הזמינה אותי לבקר."

הבחור הנהן. "איך קוראים לך?"

"מגנוס."

"נעים להכיר אותך, מגנוס. אני פרסי ג'קסון." 

הפרק הקודם		הפרק הבא