מתי אני יבין מה יש לי בדם???

טוב הסיפור האמיתי שרציתי לספר לכם הוא מתחיל עכשיו,שנתיים או שנה וחצי אחרי הסיפור שסיפרתי לכם מקודם.

יום חורף קר היה בחוץ בשביל אנשים ,ובשביל חצויים יום מלחמות שלג בלי לימודים "ספורטיבים".באותו יום שלישי יריאתי בחץ וקשת למטרות נעות שכירון זרק לי.דבר אחד אהבתי בו,שהוא באמת העריך אותי מבחינת קולעת ולא סתם לוחמת."קליעה בעין פעם אחת,שניה, שלישית,כול הכבוד!,תלכי תנוחי קצת ,מגיע לך".אמר לי כירון,אחרי שלוש שעות של יריאות.בשנתיים הצלחתי לשבור את ביתן אפולו.

התחלתי ללכת לכיוון המלתחות ובדיוק נתקלתי בילד גבוהה ממוצע,עור בלי שום פגע,שזוף,עניים כחולות –ירוקות כמו הים,ושיער שחור פרוע שאפילו לי לא היה (לא הסתרקתי).פרסי גקסון.דחבתי אותו  בכוח עד שהוא כמעט נפל(היה קשה להפיל אותו,הוא עמד עם שני רגליים באדמה(אולי במים?!)והתקדמתי.שאנתי אותו.כול הזמן מתנהג אלי כיאילו אני יצור שברירי שצריך הגנה.פרסי נחשב החניך הכי  טוב בלחימה בחרב ,אחרי משהוא שקוראים לא לוק(ואני הכי טובה אחרי פרסי :).עדיין לא הבנתי מי הוא אבל דבר אחד ידעתי,שהוא בוגד."מה קרה לך?"צועק עלי פרסי,אני מתעלמת.בשבילי הוא שרץ כמו אורנו.

התרחצתי והלבשתי את המעיל של ארטמיס,והסתקלתי על עצמי במראה.אני כול כך דומה לה:

עיניים ירוקות.

שיער שחור כמו הלילה.

רזה.

קולעת טובה.

בעלת האימצעות כי טובה ביער.

בים אני מעריצה שלה,וגם עכשיו. ועוד היא הפרטרונית שלי.הלכתי לאכול באולם אוכל הפתוח לאוויר.לצערי פרסי הצתרף עליו לאולם אוכל עם עוד ילד...

 היו לו עיניים שחורות כמעט כמו השיער שלי,עור זית קצת חיוור, פנים מושלמות וגבוהה קצת ממעוצע.הרגשתי פרפרים בבטן,אהבה,זה היתה הפעם הראשונה שהרגשתי את הרגש הזה באופן כו חזק וכו ברור.חיכתי עליו והוא החזיר לי חיוך קצת שבור,כאילו הוא איבד משהוא,וסימנתי לו עם השפתיים "נדבר?" והוא הושיב "ברור"

למחרת במדורה התישבתי ליד הילד שישב הרחק מהמדורה."רואים עליך שאת מבינה באבדות,אני איבדתי את אחותי ואת אימי .ואבי ,מי יודע מי הוא".

הוא איבד כול כך הרבה וגם אני חשתי שאני מבינה אותו ,ורציתי להיות איתו כי הוא היה נחמד עלי ,ולא ניסה להגן עלי, ולא כלום הוא דיבר עליו כאל בן אדם."אני איבדתי הכול" אמרתי לו,הוא הסתקל עלי בפניו המושלמות, "את ביתי, את אחי ,משפחתי, הכול." עדין לא יכולתי לספר לו מה קרה באמת,לא שלא רציתי ,אני עצמי פחדתי שעטמוטט בדיוק כמו ביום ההוא.להפתעתי הוא חיבק אותי וסיפר לי באוזן את כול מה ששעבר אליו בימים האחרונים.איך אחותו הצתרפה אל הציודות וצריכה לצאת למסע חיפושים שאולי לא תחזור ממנו ,ואיך אימו התפוצצה בפיצוץ,ואיך אביו נתש אותם בבית מלון.חיבקתי אותו החזרה. הוא היה לי כאח כמו כל האחים שאיבדתי לפני שנתיים.

בימים הבאים הינו עם הילד,שהציג את עצמו כניקו די אנגלו עם גוואה מפרזת שגרמה לי ולו לצחוק.כל רגע בחברתו היתי מתאוהבת בו יותר ויותר.הינו כמו איש אחד שלם.הוא הבין אותי ואני אותו.עזרתי לו והוא לי,למדנו ביחד.ניקו נלחם בחרב כמו מכונה משומנת,לא הצליח לקלוע כלל, ועיבד מתכות יותר טוב מבייתן הפיסטוס ,אבל לא יכל ליצור מהם כלום.בימים הבאים גיליתי שניקו גם לא סובל ים,הינה עוד משהוא שאנחנו דומים בו.כאשר היתי איתו הינו שמחים,כמעט לא חושבים על זה שאיבדנו יותר ממה שאנו יכולים לקבל. בנתיים מתשהוא פרסי הספיק לברוח למסע חיפושים.

ובאותו יום כאשר עמדתי להרדם,הבנתי דבר אחד שאני מודע לאבי שבוא גירש אותי מהים. האמת, אפילו לא אמנתי יגיע היום הזה.

***

למחרת היה יום שבת ולא היו פיעילויות.

ישנתי שנת ישרים עד שמישהוא קר כמו קרח ניער אותי .פתחתי את עיניי וידי כבר היתה על הסכין שתמיד "ישן" איתי .מי שניער אותי  בפרעות היה לא מאשר ניקו די אנגלו (ינשנו באותו ביתן כי לשנינו "לא" ידעו מי ההורה האלוהי(ביתן 11,הרמס).

"את זוכרת שהיום הם מגיעים?" "כן, ושומר העציצים".גרמתי לניקו לצחוק בקולי קולות.פיתעום הוא קירב את פניו לפני יותר מאשר כול אדם אחר בחיי.

ניקו: אפשר?

אני:כן עניתי

ובאותו רגע הוא נישק אותי.אנחנו בקושי מקיריאים שבועיים,אבל לא היה אכפת לנו,כי אנו שלם אחד.התכושה היתה מאלפת.חשתי שאני בעננים במלאו מובן המילה,כאילו שנותקתי מעולם.עכשיו התחלתי לפחד ולהתפלל,

אלווי שאני לא יעבד אותו לעולם.

יכולתי להשאר לידו כל היום,כול שנייה,כול דקה.אם רק שניקו רצה לרוץ לחכות לאחותו.הוא היה כול כך מצחיק עד שכול ההתרגנות צחקתי,אפילו בצחצוח שנים ובארוחה.טוב הראי הוא משלם ואני מוכנה לעשות הכול בשבילו, אחד מהיחידים שקיבלו את הזכות הזאת ממני.

כאשר עלינו על הגבעה יום שלם לא דיברנו או אכלנו.רק בילינו בחיבוקו של אחד של השני.יום שלם חיכינו למישלחת שבסוף התגלתה שהגיעה מצד השני.ניקו הסמיק. "אני מצתער,לא היתי צריך להיות כו הובסיבי לגבי זה".

"חחח,זה בסדר. סך הכול היום היה בסדר".ונישקתי אותו במצח.

***

אחרי שעות השקיעה אני וניקו מצאנו את עצמנו בתוך מבוך.המבוך של דידלוס.אפילו שתאזאוס הרג את המינוטאר,היתה תחושה שהוא עדיין כאן,מהלך במסדרונות החשוכים והממש המלחיצים של המבוך הגורמים לך לתת לו רק דבר אחד ויחיד שהוא רוצה,את הפחד שלך ,את ההיגיון שלך.ישר אחרי הכניסה ניקו שאל :"אם את רוצה,את יכולה לחזור" אמר לי ניקו שעל פניו היו דמעות של :צער,יאוש,חולשה ושל עוד דברים שאי אפשר לתאר

.הסתובבתי עליו והרמתי את ראושו מהסנטר כך שהיה בגובה עיני ."אני בחיים לא יעזוב אותך" עניתי,ועשיתי מה שבחיים לא היתי חושבת לעשות בגיל 10 וחצי.פשוט נישקתי אותו הרגשתי את דמעותיו העוברות  על לחיי,או שהיו דמעותי שלי,עד היום אנו לא יודעים.ניקו לפת את זרועותיו סביב צוורי ונפל כשהוא בוכה לי בכתפיים,ואני מחבקת אותו.לא הקרתי את אחותו (קראו לה ביאנקה) אבל ידעתי שהיא היתה בן אדם מדהים אם היא היתה קשורה כל כך לניקו,שכול כך קשה להבין אותו.

בעצם מה שקרה ,פרסי לא הצליח להציל את אחותו של ניקו,ביאנקה.היא היתה בשביל ניקו הכול.אני נזכרת בכול הימים שהיתי שבורה ואף אחד לא יכל לעזור.

אני:אתה יודעה,שרק לפני שניתיים איבדתי את משפחתי

הרגשתי שזה הרגע הנכון לספר לו שאני לבד  והוא כול עולמי,והיה איתו כול הדרך עם אפילו היה צריך לעבור בטרטרוס.

הוא הסתקל עלי

ניקו:תמשיכי.את סיפורי את יודעת,אני רוצה לדעת את סיפורך.

אני:טוב.אני הבת של פוסידון.

(ניקו חשב שאני צוחקת עליו.כי היה ידועה לחצויים שפוסידון מגן כך או כך על בניו או חצוייו). אני גרתי מחת לים בארמון אבי,אל הים,נלחמתי יחד איתו ואפילו ביקרנו במדינות שונות.היה לי אב נהדר,בית חם,אחים אוהבים(לא מאט) וכולם שונים,משרתים וחיים מושלמים.עד שיום אחד הכול נהרס.לא ידעתי מה עשיתי,אבל אבא גירש אותי.זה היה ל 20 ליולי,אחד מהימים כי טובים בשנה.כי אורנו,האח שרץ שלי  היה נוסע לשבוע לעיר לחברו,וכול המחנה ממש חגג.אז היום התחיל כמו יום רגיל  בחופש הגדול והזבתי את הארמון והלכתי בשביל לאסם בענק שצבעו אדום כהה עם דלתות חומות,בו חיים הגיפקמפוסים והפגסוסים השל פוסידון וילדיו.אני הלכתי לשם על מנת לראות את הגיפקמפוסים הקטנים שנלדו,וגם לבקר את הפגסוס שלי קייטא.לפני שאני מספיקה להגיע למחצית הדרך אני מותקפת בקילשון ,והכי גרוע שהוא היה של אבי.אני ישר פניתי לגני הארמון.עד שאני בחוף אבא כבר אדום וצרח בכול כוחו"לא רוצה אותך יותר כאן אז תעפיי לי מהעיניים לפני שעשפד אותך כמו שישליק".(כאן ניקו קצת צחק)(תמיד  לאבא שלי היה הומור,אמרתי לניקו),אבל באותו רגע לא היה לי זמן בשביל הומר ופשוט ברחתי לגבעות הלא מיועשות של האזור.

לא המשכתי.פשוט בכיתי.לא היתי מסוגלת.ניקו הבין.הוא חיבק אותי ושתק.חשתי בפעם הראשונה מאז שפגשתי את ניקו בודדה.צרודה מדמעות המשכתי.

אני:אחרי שהיתי בסכנת התיבשות,ארטמיס גררה אותי והשעירה לי תיק הספקה.(ניקו הסתקל על התיק הישן במאט ואני נהנעתי).גרתי 4 ימים ביער ואז עברתי לעיר.מפה אתה מקיר את הסיפור.

פרסתי את שק השינה ונכנסו עליו יחד ,כי ידענו שכול אחד מאיתנו הוא הנחמה של השני

הפרק הקודם		הפרק הבא