Love In The Name Of Magic

פרק רביעי

הבטתי בו. ומה אם לא אצליח לעבור? אולי הקסם שהזריקו לדמי לא מספיק בשביל לאפשר גישות כשל קוסמים אמיתיים? נזכרתי במה שהיה כתוב בתוך כריכת אחד הספרים שמהם למדתי במהלך החודשים האחרונים. 'הקסם זורם בדמם של כולם, אם איננו אפילו הדם עצמו. כל אדם הרואה עצמו קוסם – הרי זה מספיק' בכל אותן מאוד הפעמים הקודמות שבהן קראתי את המשפט הזה, לא יחסתי לו כל משמעות. כעת הבנתי. זה לא משנה מאיפה אתה בא, מה אתה עושה, כמה אתה חשוב או מהו מעמדך החברתי. דמם של כולם הוא אותו הדם בדיוק, וכולם קוסמים באותה המידה, ושום דבר אחר שתהיה לא יגרום לך להיות עליון או נחות משאר הקוסמים. הבטתי בשעון. בעוד שתי דקות אחת עשרה. עצמתי את עיני והלכתי הישר לתוך המחסום. ציפיתי להתנגשות, כאב חד בראש וכל חפצי יתפזרו לכל עבר. אבל כל אלו לא הגיעו. הרגשתי קרירות כלשהי... ואז הרגשת הקרירות נעלמה. פקחתי את עיני. עמדתי ברציף הומה אדם, משמאלי רכבת אדומה גדולה מעלת קיטור. אחד השומרים סימן לי לזוז מהמחסום. זזתי קצת הצידה, ועל השלט מולי ראיתי "רציף תשע ושלושה רבעים". חייכתי. חיפשתי בעיניי את הארי ומצאתי אותו עולה לרכבת. פניתי לעלות בעקבותיו. חתולים בצבעים שונים התהלכו בין רגלי, עשן הקיטור הסמיך היתמר מעל ראשי האנשים. על הקטר האדום הגדול היה כתוב "הוגוורטס אקספרס". ידעתי שאני בדרך הנכונה. נכנסתי לרכבת, והתחלתי ללכת לאורכה בחיפוש אחר תא פנוי. לקראת סוף הקרון ראיתי את הארי, הוא ניסה למשוך את מזוודתו במעלה המדרגות המובילות לתוך אחד התאים, אך ללא הצלחה. התאומים הג'ינג'ים ניגשו לעזור לו. הם משכו את מזוודתו במעלה המדרגות ונעלמו בתוך התא. המשכתי לקרון האחרון, לראות אם אמצא שם תא ריק. מאחורי שמעתי את אימם של התאומים קוראת להם, ואת התאומים מאידך עונים לה, ופונים לצאת מהרכבת. נעצרתי, והקשבתי לשיחתם.
"רון, יש לך משהו על האף." אמר קולה של האישה.
"אמא – עזבי אותי!" כנראה קולו של רון.
"אוי, לרוני פצפוני יש לכלוך על האפוני?" אחד התאומים. שום דבר מעניין או מיוחד מסתבר, המשכתי לסוף הקרון, לראות אם אמצא תא ריק. כשהגעתי לסוף הרכבת, גיליתי שכל התאים כבר מלאים, והחלטתי לחזור חזרה, אולי אוכל להצטרף להארי בתא שלו.

בדיוק כאשר התכוונתי להסתובב ולחזור על עקבותיי, ראיתי לפתע ניצוץ קטן בקצה המסדרון, על הקיר. בכל סיטואציה אחרת זה לא היה מושך את תשומת ליבי, וספק אם הייתי שמה לב בכלל. אבל הפעם זה היה שונה. כוח משונה ובלתי מוסבר כאילו משך אותי לעבר מקור הנצנוץ הלא ידוע. התקדמתי אל סוף המסדרון. כשהגעתי אל הקיר, סרקתי אותו בחיפוש אחר הדבר המנצנץ.
הקיר היה עשוי עץ אורן לבן, והנחתי שאם יש שם משהו אני אזהה אותו מיד. כבר עמדתי להתייאש ולחזור על עקבותיי, כשסוף סוף איתרתי את זה.
זו הייתה האות S ומעליה צויר בעדינות כתר קטן. הסימן נצנץ בצבע כסף, ומסיבה מסוימת הרגשתי משיכה חזקה ובלתי מוסברת אליו.
הסטתי את מבטי בכוח, והכרחתי את עצמי לחזור חזרה לקדמת הרכבת. לא יכולתי להפסיק לחשוב על הסימן המוזר ההוא. הוא נראה היה לי מוכר כל כך...

כשחזרתי לטווח שמיעת ששיחתם של משפחת הג'ינג'ים, שמעתי משהו על פיצוץ אסלות. הסתכלתי עליהם דרך אחד החלונות במסדרון. כעת שמעתי אותם חזק וברור. הם עברו לדבר על הארי. כנראה שהתאומים אמרו משהו, כי לפתע אימם הרצינה מאוד, ואמרה משהו כמו: "אני אוסרת עליך לשאול אותו את זה פרד. שלא תעז! כאילו שהוא צריך תזכורת כזאת ביום הראשון שלו..."

נשמעה משרוקית. כל הילדים על הרציף מיהרו להיפרד מהוריהם ולעלות לרכבת, ואני התרחקתי מהקרון והמשכתי ללכת לכיוון התא שבו ישב הארי. כשהגעתי, הצצתי לרגע דרך החלון. אחד הילדים הג'ינג'ים – רון (ידעתי לפי הכתם השחור על אפו), בדיוק התיישב בספסל מול הארי. פתחתי את הדלת באיטיות. עשיתי צעד קטן על סף הכניסה לתא, ונעמדתי.
"היי," אמרתי. "היי, הארי..." הוספתי בחיוך. הוא כנראה זכר אותי,
כי הוא ענה לי כמעט מיד. "היי איימי."
"אממ... אפשר לשבת איתכם?" שאלתי. "פשוט לא נשארו תאים פנויים." הוספתי בחצי מבוכה מזוייפת. "בטח," אמר הארי, "היכנסי."
נכנסתי לתא, גוררת אחרי את מזוודתי ואת הכלוב של של התנשמת שלי, אריס (הוצאתי את השם הזה מתוך אחד מספרי האסטרונומיה הקסומים שלי), העמסתי את המזוודה והכלוב על המדף, והתיישבתי לצידו של הארי.
"היי רון," אמרו התאומים שנכנסו לתא במפתיע. "שמע, אנחנו...." התחיל אחד מהם אך עצר באמצע.
"וואו – מי זאת?" הוא שאל את רון, וככל הנראה התכוון אלי.
"אממ... איך אמרת שקוראים לך?" פנה רון אלי.
"איימי סוארס. ואתם?" פניתי אל התאומים.
"פרד וג'ורג'." הם אמרו יחדיו.
"אז.. מה רציתם?" שאל רון.
"אוה, כן – ללי ג'ורדן יש שם עכביש טרנטולה ענק! אנחנו הולכים לראות אותו..." הם אמרו בהתרגשות.
רון לא נראה מתרשם במיוחד, והארי סתם שתק.
"אפשר לבוא לראות?" יזמתי.
"בוודאי, עלמתי!" אמר אחד התאומים בנימה מסויימת של סרקזם.
"התתלווי אלי?" אמר התאום השני.
צחקתי, וקמתי ממקומי.
"ביי," אמרתי להארי ולרון, "נתראה אחר כך."
יצאתי מהתא עם התאומים, וכשחזרתי (לא מרוצה במיוחד, העכביש היה דוחה ביותר), הספסל עליו ישב רון היה מלא בממתקים ועוגות מסוגים שלא ראיתי מעולם, וגם הספסל של הארי היה כמעט מלא, נשאר בו בקושי מקום לשבת, ובכל זאת הזזתי כמה מהאריזות הצידה והתיישבתי לצידו, לוקחת לעצמי אריזה מחומשת ועליה תמונת של צפרדע מוזהבת.
"מה אלה?" שאלתי. רון הרים את מבטו.
"הו, אלו צפרדעי שוקולד מכושפות. את ילדת מוגלגים?"
"כן... מה זאת אומרת מכושפות, הן זזות והכל?" שאלתי בחרדה. תמיד פחדתי מצפרדעים.
"ברור," אמר רון כמובן מאליו, "אלא מה?"
פתחתי את האריזה, מתוכה קפצה צפרדע חומה בגודל של חצי מכף ידי בערך.
היא קפצה לכיוון החלון, והארי תפס אותה בתנועה מהירה, והחזיר לי אותה.
"תודה," אמרתי, והבטתי בעיניו הירוקות אף יותר משלי. חייכתי, ונגסתי בצפרדע בהיסוס.
שמתי לב לקלף מעוטר שצורף אל האריזה.
"הקלפים לאספנים," ענה רון על השאלה שעוד לא נשאלה. "אני אוסף אותם, יש לי כבר יותר מחמש מאות. איזה יצא לך?" הוא שאל.
"אממ.." הסתכלתי בחזרה בקלף. "מירנדה גושווק," קראתי. בקלף הופיעה אישה זקנה קטנה שכתבה בספר ישן. היא נראתה לגמרי אמיתית. היא הביטה בי לרגע, חייכה, ואחר החזירה ענייה אל הספר והמשיכה לכתוב.
"וואו!" קרא רון. "היא ממש נדירה, את יודעת כמה קשה להשיג אותה? אפשר אולי לקבל אותה, את יודעת, אם את לא מתכוונת להתחיל לאסוף אותם בעצמך?" הוא אמר בהתלהבות.
"אמ... טוב, בסדר, קח," אמרתי במבוכה והושטתי לו את הקלף.
סיימתי את צפרדע השוקולד, ולקחתי בקבוק קטן של מיץ כתום שהיה על הספסל לצידי. פתחתי אותו, ולקחתי לגימה. הטעם היה נורא!
"מה הדבר הזה?!" אמרתי תוך כדי שיעול, "זה נורא!"
"מיץ דלעת," ענה לי רון. "זה דווקא די טעים."
"אוה, יש לזה טעם נוראי," אמרתי, סגרתי את הבקבוק והנחתי אותו חזרה בצד.
'תזכורת לעצמי – להימנע משתיית משקאות קסומים לא מוכרים' חשבתי.
אחרי תקרית מיץ הדלעת, לא היו תקריות נוספות, חוץ מכשילדה אחת עם שיער חום נפוח מאוד באה לשאול אם ראינו איזו קרפדה שברחה. אה, וכשילד בערך בגילנו עם שיער בלונדיני מגעיל בא להציק להארי. נפנפתי אותו והוא הלך. את שארית הנסיעה ביליתי בעיקר בשיחה עם הארי, רון ישן רוב הזמן.
לפתע, מראה מרתק נגלה דרך החלון - טירה גדולה עתיקה נראתה באופק, מוקפת מדשאות ולידה אגם גדול ושחור. סוף-סוף הגענו.

הפרק הקודם