Love In The Name Of Magic

פרק שלישי -שמי הוא איימי. איימי סוארס.

היה זה בוקר אפרורי למדי, בתחנת הרכבת הלונדונית הישנה קינגס קרוס. עמדתי שם, מחכה לראות מישהו מוכר מן האנשים שהראו לי בתמונות. הארי פוטר, או אולי את דודו, או דודתו. הרגשתי מטופשת למדי. עומדת שם לבדי בתחנה הומת האדם, עם מזוודה גדולה ותנשמת זהובה - לבנה שאליה כבר למדתי להתרגל. סרקתי בעיני את התחנה בחיפוש אחר עגלה פנויה. לאחר כדקה, ראיתי אחת בקצה השני של הרציף וניגשתי אליה. הנחתי עליה את המזוודה והכלוב, כששמעתי קול קורא מאחורי:
"הנה לך, ילד. רציף תשע – רציף עשר. הרציף שלך צריך להיות איפה שהוא באמצע, אבל לא נראה שאפילו בנו כזה, נכון?"
הסתובבתי במהירות, ידעתי מיד שהילד המדובר הינו קוסם. חיפשתי אחרי בעל הקול, ואז שמעתי אותו שוב. היה זה איש גדול מימדים, נטול צוואר, בעל ארשת פנים כעוסה אשר לבש חליפה נוראית ודיבר אל ילד אשר את פניו לא ראיתי.
"שתהיה לך שנה נעימה!" אמר האיש, הסתובב, והלך משם. הילד עמד שם במשך כדקה, והסתכל על האיש השמן, ומי שכנראה היו אשתו וילדו הולכים משם. אחר הוא הסתובב. הארי פוטר היה ילד רזה, ונמוך, עיניו היו ירוקות כאזמרגד ושערו שחור כמו הלילה, מזדקר מעט מאחור. זיהיתי אותו לפי התמונה הבודדה שהביאו לי. הוא הסתובב בחזרה, כנראה מחפש אחר משהו. ידעתי מיד מה עלי לעשות. ניגשתי אליו, ונגעתי קלות וכתפו. תחושת עקצוץ קלה ובלתי מוסברת עברה באצבעותיי. הארי פוטר הסתובב. "שלום," אמרתי, "גם אתה מחפש את רציף תשע ושלושה רבעים?" הארי הנהן.
"איך ידעת?" הוא שאל.
"גם אני כמוך," עניתי לו, "גם אני מכשפה". הארי הביט בי. בעצמי לא ידעתי היכן נמצא הרציף, והייתי אמורה לשאול מישהו שיראה כקוסם, לבוש בגלימה, משתמש בסוג מוזר של כסף או ינשא כלוב עם חיה בלתי רגילה.
"אתה הארי פוטר, נכון?"
"כן, זה אני," ענה הארי, "איך ידעת?"
"בגלל הצלקת." עניתי במהירות, לא רציתי לעורר בו חשד.
"ומי את?" שאל אותי הארי.
"שמי הוא איימי. איימי סוארס." זה היה שם הכיסוי שלי, והחל מעכשיו, זו הייתי אני. היה לי סיפור חיים שלם שלמדתי בעל פה, האני החדשה שכל אדם אשר אפגוש החל מעכשיו צריך להכיר.
"ואיך ידעת שאני קוסם ושאני מחפש את הרציף?" הוא שאל.
"שמעתי את האיש השמן ההוא שדיבר איתך.. מי זה היה? מדוע הוא היה כל כך מגעיל אליך?" שאלתי. "אוה, כן, הוא... זה דוד שלי..." אמר הארי, והוסיף, "הם תמיד מתנהגים אלי ככה, כבר התרגלתי.."
הייתה שתיקה קצרה. הבטתי בשעון. חמישה לאחת עשרה. היה עלינו למהר.
"אז.. אתה יודע איפה הרציף?" שאלתי אותו.
"לא.. חשבתי שאת יודעת.."
העמדתי פני חושבת. "אתה חושב שכדאי שנשאל מישהו?"
"אני מניח שכן... אין טעם לעמוד פה בחוסר מעש ולצפות שהרציף יופיע מעצמו נכון?"
שאלנו את השומר.
לרוע מזלנו, הוא צחק עלינו, וכשניסינו להסביר לו שאנחנו רציניים, הוא התרגז והלך, ממלמל משהו על ילדים קטנים שמבזבזים לו את הזמן.
השעה הייתה כבר 4 דקות לאחת עשרה, והתחלתי להילחץ מעט. ואז נשמע לפתע קול:
"-הכל מלא מוגלגים, כמובן.." הסתובבתי בחדות. זכרתי משיעורי הקוסמות שזהו השם שבו מכנים קוסמים אנשים חסרי קסם. גם הארי הסתובב, שנינו חיפשנו אחר מקור הקול. הדוברת הייתה אישה שמנמנה, שדיברה אל ארבעה ילדים, כולם בעלי שיער ג'ינג'י בוער. לכולם היו מזוודות גדולות כשלנו, ואחד מהם אף נשא עימו ינשוף. סימנתי להארי, והתקרבנו אליהם במהירות, קרוב מספיק כדי לשמוע מה הם אומרים. "מה אמרנו מספר הרציף?" שאלה האישה,
"תשע ושלושה רבעים!" אמרה ילדה קטנה, ג'ינג'ית גם היא, אשר החזיקה בידה של האישה. התקרבנו אליהם.
"סלחי לי," אמר הארי, לאישה השמנמנה.
"שלום חמודים! פעם ראשונה שלכם בהוגוורטס? גם רון חדש שם." היא אמרה, והצביעה על האחרון והצעיר שבבניה. הוא היה גבוה יחסית, רזה וגמלוני, כפות ידיים ורגליים גדולות, אף ארוך ופנים זרועות נמשים.
"כן," עניתי במקום הארי, "העניין הוא, שאנחנו לא יודעים איך ל..."
"איך לעלות לרציף?" היא שאלה בנועם, והארי הנהן בראשו.
"אל דאגה. כל מה שצריך, זה ללכת ישר אל תוך המחסום שבין רציפים תשע ועשר. אל תהססו, ואל תפחדו, אחרת תתנגשו בו." בתור אחת שבאה ממשפחה 'מוגלגית' לחלוטין, הדבר נראה לי מוזר, מפחיד, ובלתי אפשרי בעליל. ואפילו שלמדתי את רוב החומר של הוגוורטס, ללכת הישר לתוך קיר, היה הדבר האחרון שהתכוונתי לעשות כשקיבלתי עלי את המשימה.
"קדימה, קדימה," האיצה בנו האישה הג'ינג'ית השמנמנה, "לכו עכשיו, לפני רון." הארי נעמד לפני המחסום. הוא הסתכל בו למשך כמה שניות. המחסום נראה מוצק לחלוטין. הוא פתח בריצה קלה לעבר המחסום, עצם את עיניו, ונכנס פנימה.
"קדימה חמודה, עכשיו את!" אמרה לי האישה.
נעמדתי מול המחסום ובלעתי את רוקי.

הפרק הקודם		הפרק הבא