בסך הכל משחק

הגיעה ארוחת הצהריים. כעת עמדו רון ואמנדה אל מול הדלת עם מקוש הברונזה הכבד במגדל המערבי של בית הספר. אמנדה הקישה והשאלה נשמעה. קול מתכתי בקע מהמקוש ושאל:


"אותי תמצא בסיפורת ובשירה

מטרתי לתת לכותב השראה.

מקורותי בעבר הרחוק במיתולוגיה הקדומה,

ולמרות מה שאומרים אינני רעה.

ענה מהר, הזדרז נא מעט,

מעוף הציפור קורא לי בלאט."



אמנדה החלה לצחקק "אם אתה לא יודע את זה, אתה ממש דביל." אמרה בהתנשאות.
'גם אם יגידו לו האידיוט לא יבין שזה המוזות' חשבה וצחקה.
"מותר לי לשאול שאלות?" שאל רון.
"לא." ענתה אמנדה במתק שפתיים, נהנת מטעם הניצחון.
"ספינקס?" שאל רון.
אמנדה צחקה ואמרה "יש לך עוד ארבעים שניות."
"סירנות?" שאל רון, לא היה לא מושג והוא פשוט אמר כל יצור מיתולוגי שהכיר.
"נו באמת!" החלה אמנדה להתעצבן.
'הוא כזה אידיוט שהוא לא קולט שזה מוזות?!'
"מוזות?" שאל רון לבסוף ולסתה של אמנדה נשמטה.
הדלת החלה נעה ונפתחת בפניהם.
חדר המועדון המעוגל, המעוטר כולו גלימות קווידיץ' כחולות נחשף בפניהם.
עיניו של רון התקבעו על התקרה קשתית הצבועה בכחול עמוק ובה נצנוצי כוכבים. השטיח על רצפת חדר המועדון תאם לה. אמנדה מיהרה לסגור את הדלת ותקעה בו מבט של כעס כבוש.
"אז לכמה זמן אמרנו שאת השפחה שלי?" היה זה תורו של רון ללגלג.
"שתוק." זרקה אמנדה "יש לך מזל שהגאווה שלי לא נותנת לי להתעלם לחלוטין מההתערבות הזאת."
"איזה כיף לי..." אמר רון בחיוך.


העינוי החל כבר למחרת בארוחת הבוקר כשאמנדה ישבה עם הרמיוני וסיפרה לה על אתמול בעוד לונה וג'יני סיימו את את הסיכומים על עשבי הפרא לפרופסור סלגהורן.
"אני לא מבינה איך הוא עשה את זה!" אמרה אמנדה.
"אולי הוא לא כזה טיפש כמו שחשבת." ענתה הרמיוני בחיוך.
"הוא רימה." קבעה אמנדה.
"איך?"
"אני לא יודעת... אבל הוא לא ידע את זה!" התעצבנה אמנדה.
"אז אל תשרתי אותו." אמרה הרמיוני בפשטות.
"אני לא יכולה." השיבה אמנדה.
"האגו שלך פשוט לא נותן לך לסגת, אה?" אמרה הרמיוני בחיוך.
"שלום בנות!" נשמע לפתע את קולו של רון.
"קחי." קרא רון וזרק לעבר אמנדה חתיכת קלף.
"מה אני אעשה עם זה?"
"זו רשימת כל החיבורים שאני צריך, עד יום שני." אמר רון במתק שפתיים מעושה.
"אבל היום שבת! ויש לי אימון היום, ועבודה משלי להגיש-!"
"לא אני הפסדתי בהתערבות." אמר רון באדישות ואמנדה השתתקה והביטה בו בכעס.


"אמנדה! תיזהרי!" צעקה צ'ו צ'אנג תוך כדי אימון.
"מה את רוצה?! אני הייתי חייבת לשלוח לפנייך ת'מרביצן כדי שתשימי לב שאת עוד שנייה מתנגשת בואראס!" התעצבנה אמנדה.
"אבל זה כמעט פגע בי!" צעקה עליה צ'ו בחזרה.
"את סתם דרמטית!" כעסה אמנדה עוד יותר "זה היה מטר ממך!"
"מטר אחד יותר מדי.." נשמע קולו של טום וצ'ו הבחינה שהקבוצה מתאספת מאחורי אמנדה.
"תשתוק!" זרקה לו צ'ו.
"את תשתקי!" התעצבנה גם פדמה "שכחת שאת כבר לא הקפטנית או שאת פשוט מדחיקה?!".
"חבר'ה," אמרה אמנדה בשקט ובתקיפות "עזבו, בואו נסיים את האימון הזה מוצלח."
הקבוצה התפזרה בשנית.


"טום! מה קורה לך?!" צעקה אמנדה "יכולת לחסום את זה!".
"סליחה." מלמל טום.
"תראה," כעת אמנדה ריחפה על מטאטאה לצידו "תנסה להטות את הגוף מעט קדימה כדי לשפר את מהירות התגובה." הציעה אמנדה.
"אוקיי." ענה טום, מעט בטוח יותר.
"רק שתדע," אמרה אמנדה כך שרק הוא יוכל לשמוע "קונור רצה להרכיב את הקבוצה רק משנה חמישית ומעלה אבל התעקשתי עלייך בגלל שיש לך פוטנציאל, רק... תנסה ללמוד. בסדר?".
"אני אשתפר." הבטיח טום.
"אני יודעת , בגלל זה אתה בקבוצה הפותחת יום חמישי." אמרה אמנדה ועפה בחדות שמאלה, חומקת ממרביצן.
"אני חושב שהיית אמורה לחבוט בו." אמר טום בחיוך.
"אני חושבת שאתה צודק." ענתה אמנדה בחיוך רחב ועפה משם.


כעבור כמעט שעתיים, אפילו לקונור כבר לא היה כוח להמשיך באימון, הוא הסתיים.
כאשר יצאה אמנדה מחדר ההלבשה היא ראתה את שיימוס פיניגן בחוץ, כנראה חיכה לקייל וקונור.
"אימון טוב." אמר לה כאשר חלפה על פניו, היא קיוותה שהוא לא שם לב שפניה מסמיקות.
"תודה." היא ענתה חרש.
"אני יכול ללוות אותך?" שאל וליבה של אמנדה פירפר.
"כ-כן,בטח..." גמגמה אמנדה והם החלו הולכים לכיוון הטירה.
"חתיכת שיחת עידוד דפקת שם עם טום." שבר שיימוס את הדממה.
"כן, הוא הכי צעיר והוא לא מנוסה עדיין.."
"כן, הופתעתי שהצלחת לשכנע את קונור לקחת מישהו משנה שנייה."
"הוא יכול הרבה יותר ממה שהוא מראה."
"אולי, את בדרך כלל צודקת כשזה מגיע לקווידיץ'."
אמנדה חייכה ולחייה בערו.
"הייתי רוצה שייתנו גם בבתים אחרים הזדמנויות כאלו." אמרה אמנדה.
"למשל הפלפאף?" שאל שיימוס.
"למשל." ענתה אמנדה "לדוגמה מארק, הוא יכול להיות מחפש מעולה."
"זה גם יעזור לו קצת עם 'האחים וארוצ'י'."
"איך קראת להם?" שאלה אמנדה, איש לו קרא להם כך פרט לה.
"שמעתי אותך פעם קוראת להם ככה." הסביר שיימוס בחיוך "אסור להתלהב?".
אמנדה חייכה גם היא, בטנה התהפכה.
"אולי כדאי שתפסיקי לדאוג לו כל הזמן." אמר שיימוס "לא תצליחי להיות אמא שלו. הוא יבקש עזרה אם יצתרך."
"כנראה שאתה צודק." מלמלה אמנדה.
"אני תמיד צודק." השיב שיימוס, צוחק.
אמנדה צחקה גם היא.
"אני אוהב את הצחוק שלך, הוא אמיתי, מתגלגל כזה." אמר שיימוס "את צריכה לצחוק יותר."
אמנדה הסמיקה קלות.
"דרך אגב," קטע שיימוס את השתיקה המביכה "שמעתי על ההתערבות שלך עם רון."
"כן..."
"הוא סיפר לכל הבית איך הוא הצליח לרמות אותך..." אמר וצחק.
"מה?!" נרעדה אמנדה.
"הוא סיפר שכשאת כועסת, את חושבת בקול רם ולא שמה לב אפילו. הוא סיפר שבאיזשהו שלב פשוט לחשת לעצמך בכעס, 'הוא כזה אידיוט שהוא לא קולט שזה מוזות?!' או משהו כזה."
"ידעתי שהוא רימה!"
"לא אמרת שאסור לו." צחק שיימוס.
אמנדה נרגעה, היא לא תהרוס את הרגע בגלל האידיוט הזה.
אמנדה שיגרה לו חיוך רחב.
"יש לך חיוך יפה. תפסיקי להיות כל כך רצינית כל הזמן." אמר שיימוס.
רק אז הבחינה אמנדה שהם כבר עומדים בפתח הטירה.
"אז... להתראות." אמר שיימוס ופנה ללכת.
"להתראות!" קראה אחריו אמנדה "אני אוהבת אותך..." הוסיפה בלחישה שאיש מלבדה לא שמע.


אמנדה הניחה את ראשה על השולחן, עייפה. היא בדיוק סיימה את שני הפרקים הראשונים בעבודה בחקר מוגלגים ופנתה לרשימה שרון השאיר לה:



סקירה של מלחמות הגובלינים במאה ה-17

הנום

השוואה בין קסמים לשינוי צורה לחיה ספציפית לבין אנימאגוס

הסיבות להיוֹת קוסם מטאמורפמאגוס

עקרונות גידול ערבה מפליקה

שיקוי הדודאים וצמח הדודא

השוואה בין התחבורה במוגלגים לזו הקסומה

תחזית עתידית לשבוע הקרוב



סך הכל שמונה סיכומים, 'וויזלי בהחלט יקבל שמונה סיכומים' חשבה אמנדה וחייכה לעצמה ברשעות.
תחת הכותרת "מלחמות הגובלינים במאה ה-17" רשמה אמנדה חיבור באורך שלושה קלפים על הנום. תחת כותרת "הנום" רשמה אמנדה חיבור בן חמישה קלפים וחצי על הערבה המפליקה, וכך הלאה.

הפרק הקודם		הפרק הבא