המופלאההההההה!

מרינט מלמלה משהו לא ברור.

"לא שמעתי מה אמרת, חיפושית," אמר לה אדריאן.

"אני לא החיפושית!" היא קראה פתאום, "אני מרינט!"

אדריאן שפשף את עורפו במבוכה.

 "כן, ברור שאת מרינט," הא ענה, "אבל את גם החיפושית, כמו שאני החתול השחור וגם אדריאן. את לא צריכה להתבייש. הרי את כל כך יפה ויצירתית ואמיצה וחכמה ומוכשרת."

אדריאן אחז בשתי ידיה והקים אותה מהמושב שלה.

הוא חייך בהתלהבות והמשיך לדבר: "ועכשיו כשאנחנו יודעים את האמת אחד על השני אנחנו יכולים להיות ביחד! נקים לנו בית על אי בודד ויהיו לנו ילדים ואוגר שיקראו לו-"

"אדריאן!" קטעה אותו מרינט בצעקה וחילצה את עצמה מבין זרועותיו.

"מה, חיפושית של- כלומר מרינט?" שאל אדריאן בבלבול.

"אני לא רוצה אותך יותר!" היא הטיחה בו, דמעות זולגות מעיניה, "שלושה ילדים ואוגר- את זה רציתי עם אדריאן אגרסט, הבחור הביישן והמקסים שהציע לי את המטריה שלו בגשם.

לא עם החתול השחור שלא מפסיק לספר בדיחות גרועות ושמפלרטט איתי כל הזמן!"

"את לא הוגנת כלפי, חיפושית," ענה לה אדריאן בעצב, וגם מעיניו החלו לזלוג דמעות, "דווקא בצורה שבה אני חופשי להיות אני עצמי את לא אוהבת אותי?"

"גם אתה לא הוגן, חתול שחור!" היא השיבה לו בזעם, "אתה אוהב אותי רק כי אני החיפושית, גיבורת העל הדגולה!

מרינט המגושמת, המגמגמת, שמעצבת כובעים ואופה עוגיות- האני האמיתי שלי- היא רק ידידה!"

ואז מרינט הסתובבה, ורצה הרחק ממנו אל היציאה של אולם הקולנוע.

"את מרוצה עכשיו, ג'ינג'ית 266? עכשיו עש לילה יכול להפוך את ליידיבאג למרושעת!" קרא אדריאן בכעס.

עם הדמעות הזולגות מעיניו הוא נראה בעצמו כקורבן נוח למתקפת אקומה.

"מה, שכחתי לציין שכלאתי גם את עש לילה?" ענתה לו ג'ינג'ית מהרמקולים,"הוא מורחק מהפרפרים שלו והוא לא יכול להפוך אף אחד למרושע.

ותאמינו לי שהוא לא מרוצה מזה. לא יהיו שום מתקפות של אקומה בזמן הקרוב. אז למה שלא תנשמו כולכם לרווחה, תתרעננו ותטעמו מהכיבוד שסידרתי לכם במסדרון?"

"נשמע כמו תוכנית טובה!" ענה פלאג בשמחה וריחף החוצה אל המסדרון.

שם הוא ראה דבר מדהים: שולחן ועליו שלט הנושא את שמו, מוקף בעשרות חבילות של גבינת צ'דר, גבינה שוויצרית וגבינת קממבר, לצד עוד כמה סוגים של גבינה פה ושם.

פלאג הביט בשולחן באושר טהור.

"אני חושב שמתי והגעתי לגן עדן," הוא אמר ומחה דמעה.

ואז הוא טס אל השולחן, בחר קופסה של גבינת קממבר, פתח אותה והחל לזלול.

טיקי הזינה את עצמה מעוגיית שוקולד צ'יפס, שהיתה על שולחן עם השם שלה, שולחן העמוס בעוגיות בשלל צבעים, צורות וטעמים.

"את חייבת לאכול משהו, מרינט!" היא אמרה בדאגה.

אבל מרינט פשוט בהתה בשולחן שנשא את השם שלה, עליו היו קנקנים מלאים בשייק פירות.

"לא יפה-לא הוגן-לא מצחיק," היא מלמלה לעצמה בדמעות.

אליה הצטרפה אליה.

"הקוואמית שלך צודקת- את באמת חייבת לאכול משהו," היא אמרה למרינט, "את יכולה לאכול מהשולחן שלי! יש עליו רק תפוחים, קלטת? תפוחים."

אדריאן יצא גם הוא אל המסדרון, מוחה דמעות באמצעות טישו שבהחלט לא היה לו קודם.

הוא בהה בשולחן המוקדש לו, שהיה עליו, לצד כמה צלחות וסכו"ם סיר גדול ומלא ב-

"ספגטי," לחש אדריאן.

גבריאל אגרסט הגיע גם הוא, הרים גבה למראה השולחן של אדריאן ואז נעצר אל מול השולחן המוקדש לו עצמו בחלחלה.

כי על השולחן הנושא את השם "גבריאל אגרסט" היתה ערימה גדולה, מבהיקה, מסודרת וצבעונית של דובוני גומי.

ג'ינג'ית 266 צחקה בקול למראה פניו של גבריאל אגרסט.

"סליחה, גבריאל, הייתי חייבת לעשות את זה. בדיחה פנימית שלי עם אחי הקטן."

היא צחקה שוב ואז הוסיפה: "אתה יכול לבקש אוכל מהשולחנות של האחרים אם אתה רוצה."

"לא משלי!" הבהיר פלאג בפה מלא גבינה.

"אז," אמר גבריאל במבוכה, "ילדת הבלוג.."

"אליה," הזכירה לו אליה.

"מה זה משנה?" שאל גבריאל באי נוחות, "אני יכול, אה.."

"בטח!" ענתה לו אליה.

גבריאל אגרסט לקח תפוח אדום מן השולחן שלה והחל לאכול אותו.

"כמה פרקים יש לסדרה הזאת שאנחנו מוכרחים-" החל גבריאל לשאול, אך נקטע על ידי צליל חזק של שאיבה.

הוא הסתובב וראה את אדריאן מחזיק קערה של ספגטי ומוצץ אטריות אל תוך פיו.

"אתה באמת אוכל את זה, אדריאן?" הוא שאל בנימה של גועל קל.

"אני רעב!" התגונן אדריאן ושאב עוד קבוצה של ספגטי אל תוך פיו, מלכלך את עצמו ברוטב עגבניות.

"למה לדעתך יש דליים של פופקורן ליד השולחן של דובוני הגומי?" הוא הוסיף בסקרנות.

מפה לשם כולם התיישבו לצפות בפרק הבא כשהם אוחזים בדליים מלאי דובוני גומי.

טוב, כולם מלבד פלאג, שהעדיף למלא את הדלי שלו בגבינה, ומגבריאל, שהעדיף שלא לקחת אוכל.

הפרק הקודם		הפרק הבא