אחרי הכל.

זה הכי פחות אהוב עלי.. לדעת למה...

רון נעמד על רגליו, והרמיוני הייתה מעט מזועזעת. "הארי, אוי באמת, זה שטויות, אתה קצת עייף, וזה הכל." הארי נד בראשו. "הוא תפס אותה עכשיו, שחזרנו מהמדשאות. הוא אמר לה שאחרי שנה שלמה, ככה אני בא והיא עוזבת..." הוא איבד את קולו.

היה קשה לו להאמין. ג'יני? ג'יני שלו? ג'יני, שחשב עליה כל כך? ג'יני, שאותה הוא אוהב? או אהב הוא חשב לעצמו ביגון.

 רון התחיל להזיז את רגליו וידיו בעצבנות, ואז לפתע, רץ. בהרמיוני כנראה הכתה הבנה מה הוא עומד לעשות, כי היא ישר רצה אחריו. הארי שמע אותה צועקת "רון! לא!" וגם בו הכתה ההבנה- רון עומד לקרוע לבנדקס את הצורה. הארי קם, והתחיל לרוץ אחרי הרמיוני, אבל זה היה מאוחר מידי- רון תפס את בנדקס ליד הדלתות של האולם הגדול, שג'יני עומדת בצד, שוב בוכה, והרמיוני צועקת עליו שיפסיק. רון הרביץ לבנדקס ודם נזל מאפו הישר. הארי זינק והפריד ביניהם. "די!" הוא צעק. ורון, שעוד לא נרגע, התנשם והתנשף, כאשר הוא מביט בבנדקס בשנאה.

 הרמיוני תפסה את רון והרגיעה אותו. הייתה דממה קצרה, שהופרה על ידי ג'יני. "הארי, אני מצטערת. אתה יודע שאני מצטערת. ואני יודעת את זה. ושום דבר בעולם לא יזיז אותי מזה. אני אוהבת אותך, מאוד, מאוד, מאוד, וזה הדבר היחיד שאכפת לי ממנו." היא אמרה, על פניה אותו מבט נחוש שהארי כל כך אהב, הוא הסתכל עליה, והעיניים הירוקות פגשו את העיניים החומות, והסתכלו לתוכן.

 היא טעתה הוא חשב לעצמו לכל אחד מותר לעשות טעויות, ולא התחייבנו לכלום.  זה בסדר. אנחנו נתגבר. עברנו את וולדמורט, נעבור גם את זה.

הוא חזר לעצמו, והעיף משם את בנדקס הכועס והמדמם במבט אחד. "ג'יני, אני לא צריך להעמיד פנים שקשה לי עם זה, נכון?"  הארי אמר, ורון והרמיוני החליטו להשאיר אותם לבדם ונכנסו אל האולם הגדול. "לא." היא אמרה חרישית. "נכון. אז בואי פשוט... ניתן לזה את הזמן של זה..."  היא הפסיקה לבכות, והינהנה חלושות. הארי קרע את מבטו ממנה ונכנס אל האולם הגדול, שלתחושת האושר שהציפה אותו כבר אין זכר.

הפרק הקודם		הפרק הבא