מכתבים ויומנים

עשינו את זה.

סיימנו את הלימודים שלנו.

לא הייתי מאמין שזה יקרה,

חשבתי כבר בשנה הראשונה שלי שאני אטבע בגלל בעבר של אבא שלי,

חשבתי שיתללו בי עד כדי כך שאני אתחנן לאבא שלי להפסיק ללמוד בהוגורטס וללמוד מהבית.

מה שלא אפשרי ומאלפוים לא מתחננים.

אבל השנים האחרונות היו השנים הטובות בחיים שלי תודות לרוז,

החברה שלי שגרמה לי להאמין שזה לא משנה מי ההורים שלנו,

אנחנו תמיד יכולים לבחור מי להיות.

לעלות מעליהם או משהו רע אחר.

״עשינו את זה!״ רוז אמרה בהתלהבות.

תפסתי את הפנים שלה היא נראת כל כך חמודה שלא יכולתי לא לנשק אותה.

״עשינו את זה.״ היא חזרה על עצמה.

״אז…״

״אז?״

הנחתי את ידי על כתפה של רוז.

״עניין החתונה הזה…את בעניין של זה?״ שאלתי אותה פניה היה קפואות בחיוך שלה.

״מה זאת אומרת?״

אני רוצה להתחתן איתך יום אחד זה מה שזה אומר.

״שום דבר.״

״נו, מה זאת אומרת? סקורפ נו כבר.״

יצאנו כבר מהטירה האוויר נעים וקליל בפנים כולם חוגגים אבל אנחנו בורחים מהרעש מעט.

אנחנו מגיעים לעץ רנדומלי ורוז מתיישבת ונשענת עליו.

אני מניח את ראשי על ברכיה והיא מלטפת את שערי.

״אתה מתכוון חתונה אני ואתה?״ רוז שאלה.

שהמילים בכלל לא היו מסודרות לה.

״כן.״ אני מרים את מבטי עליה.

״בסופו של דבר שנינו יודעים שזה יקרה.״

״אני יודעת אבל…״

״אבל מה?״

היא לא רוצה להתחתן איתי?

תמיד שחשבתי על העתיד שזה היה כל כך פעמים רחוקים,

חשבתי על ארבעתנו, אלבוס, מולי, רוז ואני חיים את חיינו ביחד.

כמובן אלבוס מתחתן עם מולי ואני עם רוז.

וכל אחד מתחיל משפחה משלו אבל ילדים שלנו גודלים ביחד.

אחרי הכל ההורים שלהם בני דודים, רוז ואלבוס בני דודים.

הם משפחה. הם אותו דם.

״אני רוצה לחכות. אני רוצה להתחתן איתך סקורפ אני באמת רוצה.

אבל למה למהר? בגלל שהקצב של מולי ואל מהיר מאיתנו לא אומר שאנחנו צריכים להדביק פער.

יש לנו קצב אחר ואני אוהבת את הקצב שלנו.

תחכה לפחות עד שנהיה בני 21 אפילו 22 ואז תשאל אותי.״

״או.קיי.״

״ואל תעשה את זה ׳עניין החתונה הזה…את בעניין של זה?׳ חסר לך שתעשה את זה ככה. תעשה את זה רומנטי.״

היא לועגת לי.

אני לא מאמין שהיא לועגת לי.

״רוז את לועגת לי?״

״לא…״ היא מנסה לא לחייך. ״טוב, אולי.״

היא מודה ואני מתחיל לדגדג אותה.

״את חושבת שאני לא רומנטי?״

״סקורפ תפסיק, סקורפ אתה יודע שאני רגישה לדיגדוגים!״

היא אומרת תוך כדי צחוק.

אני מפסיק לדגדג אותה.

״חומות עמדו בנינו,״ אני אומר כאשר אני מצמיד את מצחי למצחה של רוז.

״חיילים שמרו עליהם,״ היא אומרת.

״אבל את שברת וניצחת את כולם.״
אני מוסיף.

״ותפסת אותי לא מוכנה,״

״ליפול לכשפייך.״

את המילים האלה אמרתי לרוז שנייה לפני שאמרתי לה שאני אוהב אותה.

לפעמים אני כותב שירה.

זה סוד ואסור למולי ואל לדעת כי הם יהרגו אותי על ידי לעג וצחוק אבל מתוך חברות ואהבה.

אבל עדיין אסור להם בחיים לדעת.

״אני אוהבת אותך סקורפיוס.״

״את אהבת החיים שלי, רוז.״

אני לא יכול לחכות לחופשה שלנו.

אלבוס, מולי, רוז ואני על איזה חוף או באיזה מקום יפה עם נוף לא נורמלי,

לא משנה איפה אבל ביחד.

כל הזמן ביחד.

אז עכשיו שלוש בלילה ואני כזה חשבתי למה לא לכתוב עוד פרק אחרי שלא כתבתי פאנפיק שנתיים שלוש? לפעמים אני חוזרת לכאן משהו של נוסטלגיה או משהו.
אז ראיתי תגובה של עוד פרק בבקשה וזה מילאה את הלב שלי שרוצים עוד ממשהו שלא היצירה הכי טובה שלי. יש לי מקורים משלי.
אז אם מישהי מישהו רוצים אולי על החופשה שלהם אני אולי אכתוב אז תכתבו בתגובות אם בא לכם.
למרות שאני עולה לכיתה יא וזאת תהיה שנה קשה כמובן אני אמצא זמן לכתוב.
אני מוציאה ספר אם מישהו מישהי רוצים עוד מהכתיבה שלי או לא זה בסדר לחלוטין אבל אני מבטיחה שהיא הכתיבה יותר טובה עכשיו. בקיצור לספר קוראים ״אבנים וקריסטל״ והוא יצא בסביבות ספטמבר אוקטובר אני כבר עובדת על ההוצאה שלו שנה זה מתיש.
בכל מקרה, אהבתם את הפרק?

הפרק הקודם