מכתבים ויומנים

אני בכניסה לאולם הגדול.

אני מחכה לאלבוס, מולי וסקורפיוס.

"רוז !" שמעתי את שמי צעק קול מוכר.

זה סקורפיוס. סקורפיוס שלי. 

הוא בא אלי ומנשק אותי. (כן. מי חשב שזה יקרה....(; )

"היי."

"היי." נתתי לו עוד נשיקה על השפתיים.

"את מוכנה לסיים את הלימודים ?"

לא ידעתי מה להגיד. אני לא ידעתי אם אני מוכנה לסיים את הלימודים. אני כמו אמא שלי. אוהבת ללמוד ומפחדת שיגמר לה מה ללמוד. שתקתי. לא ידעתי מה לומר לו. כי אני יודעת שאני לא מוכנה. או שאני כן ?

"היי," הוא הסתכל עלי במבט מודאג טיפה "מה קרה ?" הוא הוזיז את טלטל שערי שיצא מן הסוג של תסרוקת שעשיתי לשיער שלי. "את לא מוכנה. נכון ? טוב, כמובן שאת לא מוכנה. את רוז ג'רינג'ר וויזלי. את אוהבת ללמוד. ולהיות בתוך בית

הספר. בהוגורטס כי הוא הבית שלנו. אבל את לא מתרגשת מהטיול ?" הטיול. נכון. אלבוס, מולי, סקורפיוס ואני תכננו לצאת לטיול אחד ארוך למשך חודשיים לטייל קצת בעולם. וגם אנחנו לא צריכים מטוסים. אנחנו יכולים להתעתק. אז אנחנו לא

מבזבזים הרבה כסף. חשבנו ללכת על אירופה, איסה, דרום אמריקה והוואי. רק ארבעתנו. קצת חופש. מכל מה שקרה במשך 7 השנים האחרונות.

"אני מתרגשת. אני באמת. רק מפחדת. לא מהטיול. מלסיים את הוגורטס. כאן פגשתי אותך. אפילו ששנאתי אותך בהתחלה. אני באמת שנאתי אותך. כי אתה מאלפוי. כי אבא שלך והורים שלי, לא הסתדרו. ולי זה 

לקח ארבע שנים. אבל זה קרה. ואני שמחה שזה קרה. אני שמחה שהאתהבתי בך."

"ואני שמח אני אתאהבתי בך." הוא נישק אותי. שוב.

"איפה אל ומולי ?"

"אני לא יודעת."

"את רוצה להיכנס ? או לחכות להם ?"

"אתה יודע מה. בוא נלך למעדון גריפנדור. אני מאמינה שהם שם."

תפסתי את ידו ורצנו על עבר הגרמי המדרגות.

"רגע."הוא עצר "אני לא יכול להיכנס."

"טוב. אני חושבת שאפשר לחרוג מהחוקים הלילה."

הגענו לתמונה של הכניסה למועדון גריפינדור. אמרתי את הסיסמה. לא היו שום בעיות. 

אני זוכרת שלפני כמה שנים כדי להכניס את סקורפיוס השתמשנו בגלימת העלמות שדוד הארי נתן לג'יימס. הקרציה ג'יימס. בן דוד שלי. איך שהוא לקחנו אותה בלי שהוא שם לב מליוני פעמיים. 

הוא טיפש. אני אף פעם לא הבנתי למה דוד הארי נתן לדווקא לג'יימס את גלימת העלמות ולא לאלבוס.

"את שומעת את זה ?" הוא לחש באוזני.

"מה ?"

"אני שומע את הקולות של אל ומולי."

ניסיתי להקשיב טוב יותר.

"כן. זה הם."

הסתתרנו מאחורי סוג של וילון שהיה תלוי בכניסה. ראיתי שתי דמיות. מולי ואלבוס.

"הנה הם."

הם התנשקו. כמובן ! 

הם מואהביםםםםםםםם. הם ציפורי האהבה. מאז השנה השלישית.

"את רוצה להפריע להם ? פעם אחת אחרונה."

"כן." אמרתי בהתרגשות.

הם לא שמו לב שנכנסנו. עמדנו מולם וגיחחנו בגרוננו.

"אויי! רוז, סקורפ," קפצה מולי מידי של אלבוס והתנתקה מהנשיקה של אלבוס ושלה.

צחקנו. זאת לא הפעם הראשונה שסקורפיוס ואני מפרעים להם בזמן נשיקות וכל זה...

סקורפיוס ואני אף פעם לא היינו דבקים כמוהם.

"רצינו לדעת איפה אתם. אנחנו צריכים ללכת לטקס. טוב, זה הלילה האחרון שלנו בהוגורטס. ואנחנו מאחרים לארוחת הערב האחרונה שלנו פה." אמרתי כדי לנסות להוריד את המבוכה.

"אנחנו פשוט...אנחנו....אנחנו.....אה....ממממ...." מולי לא ידע מה להגיד לפי המבט שלה ידעתי. היא הרימה את ידי הימנית והסתכלה על ארתור בחיוך רחב ובחזרה עלי לראות אם הבנתי את הרמז...

הייתה על ידה טבעת. טבעת אירוסים. צעקתי צעקת שמחה וקפצתי לחבק אותה.

"באמת ? !" שאלתי בחיוך גדול והיא הנהנה בראשה.

סקורפיוס היה עם פה פעור מופתע ולא מופתע.

"מזל טוב ? נראה לי." הוא אמר.

"תודה !נראה לי." אמר אלבוס. 

"אתם מתחתנים ?"

זאת התוכנית." מולי לא יכלה להוריד לשנייה את החיוך שלה מהפנים.

"את השושבינה שלי. נכון ?" היא שאלה אותי.

"כמובן !"

"אז...אתה השושבין שלי ?"

"יאפ."

"אנחנו צריכים ללכת ! הטקס ! הסיום ! הארוחה !" 

תפסתי את ידו של סקורפיוס ואלבוס של מולי ורצנו.

טקס סיום הנה אנחנו באים ! 

עדיין לא נגמר !

יש עוד חלקים אני מצטערת שלא כתבתי במשך כמה חודשים.....הייתי עסוקה....אני עובדת על רומן ורומן קצר באנגלית....(לא התפרסם פה....)

בקרוב עוד חלק שאני הפרסם.....ויש עוד....הבאה הוא של סקורפיוס.....

מה דעתכם/ן על הפאנפיק ? יש הערות ? או משהו ?

תגובות ?

הפרק הקודם		הפרק הבא