השנה הראשונה- רון

הגעתי למסקנה שאני טיפוס או של פרקים קצרים מאוד או ארוכים מאוד. אני רוצה להודות לכל מי שנרשם לעדכוני הפאנפיק הזה וכל מי שמגיב תגובות מדהימות!! אין לכם מושג איך זה כיף.

--------------------------------

את הדלת פתחה מכשפה בגיל העמידה בערך, עם שיער שחור שהיו בו קווצות של שיער אפור. היו לה משקפיים מרובעים והיא הייתה גבוהה ורזה. ממש לא רציתי להתעסק עם האישה הזאת. היא נראתה קשוחה מאוד.

"או, האגריד, אתה יכול ללכת לקחת את מקומך בשולחן עכשיו. אני כבר אדאג לתלמידים החדשים מכאן." היא אמרה. היא ממש חמורת סבר.

"כן גברתי!" אמר האגריד. ועזב אותנו.

"ברוכים הבאים להוגוורטס!" היא קראה לעברנו. "אני פרופסור מקגונגל, ואני המורה לשיעור צורה. בואו אחריי," היא נכנסה דרך הדלתות ומייד אחריה כל התלמידים החדשים. נכנסנו אל תוך אולם כניסה גדול מאוד עם תקרה גבוהה ומפוארת. היו כמה חליפות שיריון קשורות לקיר. הלכנו אחריה מרחק קצר ואז הגענו אל חדר קטן יחסית אך היה מספיק מקום בו לכולם.

"כמו שאמרתי, אני פרופסור מקגונגל. אנחנו עומדים להתחיל בתהליך המיון. לבית הספר הוגוורטס יש ארבעה בתים. גריפינדור, סלית'רין, רייבנקלו והפלפאף. אני ראש בית גריפינדור. כל בית הוציא מכשפות וקוסמים ראויים לשבח שתרמו לעולם הקוסמים רבות. הבית אליו תתמיינו יהיה כמו המשפחה שלכם בעת שהותכם בטירה, אתם תלונו בחדרים עם עמיתיכם מאותו הבית, אתם תלכו לשיעורים יחד עם חברי הבית שלכם ותשבו עם חברי הבית שלכם בשולחן בכל הארוחות. עכשיו, עליי ללכת לבשר על בואכם. כשאחזור, תצטרפו לכל בית הספר באולם הגדול ונתחיל בתהליך המיון." היא סיימה.

פרופסור מקגונגל יצאה מהחדר וסגרה את הדלת. כולם התחילו לדבר עם האנשים שהכי קרובים אליהם. אני, כמובן, סיפרתי לכל מי שהיה מוכן להקשיב על הידע הרחב שלי באיך תהליך המיון מתקיים. סיפרתי על הטרול ועל המאבק.

לפתע, עצם לבנבן ושקוף התעופף מעלינו. הוא דיבר עם עצם נוסף. אימצתי את עיניי כדי להבין מה אני רואה, וכשהבנתי, התחלחלתי. אלו היו רוחות רפאים. איכשהו אף אחד במשפחה שלי לא דיבר עליהם אף פעם.

כולם צווחו. אפילו המאלפוי החלקלק והמגעיל הזה. אני בטוח שאין לו רוחות רפאים בבית עם אימוש ואבוש.

אחרי זמן קצר פרופסור מקגונגל חזרה ואמרה לנו להסתדר בטור. עמדתי אחרי הארי.

היא יצאה מהחדר ואחריה כולם, בטור מסודר. היא הגיעה לדלתות אלון גדולות ופתחה אותן. נגלה לעיניי אולם גדול באופן יוצא דופן. אפשר היה להכניס בו את החדר שלי לפחות 50 פעמים.

באולם היו נרות מרחפים. כן, נרות מרחפים. מי היה מאמין!  היו בו ארבעה שולחנות מקבילים אחד לשני וקצת מעבר להם שולחן מאונך לכולם. בשולחן ההוא ישבו כל האנשים המבוגרים. שה בטח שולחן המורים, חשבתי.

יחסית קרוב לשולחן המורים, פרופסור מקגונגל העמידה שרפרף, ועליו שמה מצנפת ישנה וחבוטה.

המצנפת התחילה לשיר. היא שרה על ארבעת המייסדים של הוגוורטס, גודריק גריפינדור, הלגה הפלפאף, רוונה רייבנקלו וסלאזר סלית'רין. היא שרה גם על התכונות המיוחדות שמאפיינות כל בית. בגריפינדור יש ילדים אמיצים, בהפלפאף יש ילדים טובי לב ואכפתיים, ברייבנקלו יש ילדים בעלי תבונה ושקדנים ובסלית'רין יש ילדים שאפתנים וערמומיים, אבל את ה'ערמומיים' היא החליפה במילה אחרת שכבר הספקתי לשכוח.

"כשאקרא בשמכם, אנא הגיעו לכאן, התיישבו על השרפרף והניחו את מצנפת המיון על ראשם. היא תקרא בשם הבית אליו היא תחליט שאתם מתאימים לו ביותר." קראה פרופסור מקגונגל אחרי שהמצנפת, שעכשיו גיליתי ששמה מצנפת המיון, סיימה לשיר.

אני אהרוג את פרד וג'ורג'. הם אמרו לי שצריך להילחם נגד טרול. עכשיו כולם יחשבו שאני חתיכת מטומטם.

מכיוון שזה היה מיון ארוך, אני לא אספר על כולו. רק על כמה אנשים.

"מאלפוי, דראקו." קראה פרופסור מקגונגל. מאלפוי התקדם אל עבר מצנפת המיון עם חיוך זחוח ומגעיל על הפרצוף שלו. "סלית'רין!" צעקה מצנפת המיון עוד לפני שהיא נגעה בשיער הדביק שלו. הוא הלך אל כיוון שולחן סלית'רין כשיש תשואות רמות ברקע.

"גריינג'ר, הרמיוני." קראה פרופסור מקגונגל. הרמיוני הלכה בעצבנות אל עבר המצנפת. הפרצוף שלה היה אדום מרוב לחץ. רק שלא יהיה גריפינדור. הלוואי ולא גריפינדור- "גריפינדור!" צרחה המצנפת. אוף, אוף, אוף. נאנחתי בקול רם מרוב אכזבה. הרמיוני גריינג'ר נראתה מאוד מרוצה מעצמה.

"פיניגן, שיימוס." אמרה פרופסור מקגונגל. ילד בלונדיני אחד שעמד לפני הארי יצא מהטור והלך אל המצנפת. "גריפינדור!" קראה המצנפת.

"לונגבוטום, נוויל." הילד שאיבד את הקרפד שלו כנראה מצא אותו והלך בחוסר ביטחון ברור לכיוון המצנפת. הוא שם אותה על ראשו ורק האוזניים שלו החזיקו אותה מליפול לגמרי על הפרצוף שלו. עבר הרבה זמן. לפחות חמש דקות ארוכות במיוחד עד ש- "גריפינדור!" המצנפת קראה.

"תומאס, דין." וילד כהה עור הלך אל המצנפת. "גריפינדור!" היא קראה.

אחר כך גם בנות בשם לבנדר בראון ופרוואטי פאטיל התמיינו לגריפינדור.

"פוטר, הארי!" קראה מקגונגל. פתאום נראה כאילו האולם השתתק וכולם הסתכלו על הארי. הוא יצא מהטור והתחיל ללכת לכיוון המצנפת.

"היא אמרה פוטר?"

"אז זה הארי פוטר!"

"הארי פוטר המפורסם! זה הוא! תראו אותו!"

אפילו דמבלדור וכל המורים הסתכלו בעניין.

הארי התיישב על השרפרף והניח את המצנפת על ראשו. נראה שהארי חושב על משהו מאוד חזק. אחרי בערך חצי דקה המצנפת קראה סוף סוף- "גריפינדור!"

הארי קיבל את התשואות הכי רמות עד כה. כל שולחן גריפינדור קם על הרגליים ומחא כפיים. הוא הלך לכיוון השולחן והתיישב ליד פרד וג'ורג' ופרסי.

אחרי הארי היו עוד כמה ילדים. קראב וגויל כמו האדון החלקלק שלהם, התמיינו לסלית'רין.

"וויזלי, רונלד." קראה פתאום פרופסור מקגונגל.

חטפתי סחרחורת, בחילה, שחור בעיניים ורגליים קרות. הרגשתי שאני פשוט לא מסוגל לזוז. מיליון שאלות צצו פתאום במוח שלי.

האם אני גריפינדור כמו כל המשפחה שלי? מה יקרה אם אני אתמיין לבית אחר? מה אם הבית הזה יהיה סלית'רין? מה אני אספר להורים שלי במקרה כזה? כמה זמן אני אוכל להחזיק עם הירידות של פרד וג'ורג' לפני שאני אתמוטט?

לפני שהספקתי לחשוב מחשבות שליליות אפילו יותר, התחלתי ללכת, צעד אחר צעד. אחרי זמן שהרגיש כמו נצח, הגעתי לספסל.

עכשיו הפנים שלי היו מופנים אל כל האולם. הרגשתי מאות זוגות של עיניים בוהות בי בעניין. אני מניח שהרבה אנשים תהו לאיזה בית אני אתמיין. אחרי הכל, אני וויזלי אחד מיני רבים.

לקחתי את המצנפת בידיים רועדות ושמתי אותה על הראש בחשש.

"רונלד וויזלי!" הקול שלה הקפיץ אותי.

"המממ.... עוד וויזלי אחד. אני מניחה שאתה גם גריפינדור כמו המשפחה שלך.... אבל רגע, אני רואה פה גם משהו אחר! יש פה שני צדדים נוספים שלך, רונלד. אני רואה פה שאפתנות.. אחרי הכל אתה חי בצל חמישה אחים גדולים, מוצלחים אחד אחד. אני רואה פה גם צד של נער טוב לב.. שישמח לעשות הכל עבור החברים שלו. אבל איפה לשים אותך?

'רק לא הפלפאף וסלית'רין... רק לא הפלפאף וסלית'רין...' חשבתי בחזרתיות.

"לא הפלפאף, מה? אתה דווקא מאוד מתאים לשם. הפלפאף תפתח בך את כל התכונות הטובות. במחשבה שנייה, סלית'רין אולי לא מתאים כל כך.. אבל אם אתה כל כך מתעקש על אף אחד מהם- "גריפינדור!" את המילה האחרונה היא צעקה.

שמעתי מלא מחיאות כפיים. שולחן גריפינדור מחא לי! עוד וויזלי למשפחת גריפינדור!

הרגשתי הקלה כל כך גדולה כך שכמעט התמוטטתי על השרפרף וכמעט שכחתי להוריד את המצנפת מהראש שלי.

קמתי והלכתי בלב הרבה יותר קל אל עבר שולחן גריפינדור. חלום שהתגשם. התיישבתי ליד הארי. מולי הייתה הרמיוני גריינג'ר. עד עכשיו שכחתי שאני אצטרך לסבול אותה איתי בבית. נו טוב, אי אפשר לקבל כל מה שרוצים. היום קיבלתי חבר וקבלה לבית החלומות שלי ובלי מאלפוי בבית שלי. זה אכן די והותר.

הסתכלתי מסביב והרגשי שמשהו לא בסדר באולם הזה. פתאום הבנתי מה זה. אין אוכל. אני רעב. מול כל תלמיד יש צלחת זהובה, סכו"ם זהוב וכוס זכוכית זהובה במקצת. אין שום אבר חוץ מזה ומפיות. לא הבנתי מה הולך לקרות עכשיו. יגישו לנו אוכל? אחד המורים יגיד משהו? אין לי מושג.

ואז, בדיוק איך שהמחשבה הזאת עברה בראש שלי, נערמו על השולחנות צלחות, קערות, מגשים וקנקנים של אוכל. לא סתם אוכל, אוכל מדהים. פשוט מדהים.

בערך כל בית הספר נאנח "וואו!" ואז בבת אחת שמעתי קרקושים של סכו"ם וכוסות.

העיניים שלי אורו. אפשר היה לומר שלקחתי כל דבר שהסתכלתי עליו. פשוט מתתי מרעב והערמתי על הצלחת שלי חזה עוף, שוקי עוף, אורז מתובל, תפוחי אדמה, סלטים מכמה סוגים, תבשילי ירקות, מיץ דלעת וגם נקניקיות.  רק רציתי לאכול וכמה שיותר. בשלב הזה כבר לא היה לי אכפת מה אחרים חושבים עליי.

כל האולם היה עסוק בלאכול. אחרי נסיעה של שמונה שעות ואכילת קצת ממתקים, כולם היו רעבים.

אכלתי ואכלתי, ואז שמתי לב שהארי נראה כמו מישהו שלא ראה כל כך הרבה אוכל בחייו. ממש ריחמתי עליו. לי יש את אמא שלי, שהבישולים שלה מדהימים וכל הזמן אני אוכל הרבה. הוא, כנראה לא.

אחרי שקצב האכילה של כולם האט במקצת, רציתי לתקוע את המזלג שלי בתפוח אדמה אבל פתאום הוא נעלם והצלחת שלי התרוקנה. גם הסכו"ם שלי התנקה והכוס התרוקנה ממיץ הדלעת. הסתכלתי אל כיוון המנות שעל השולחן, ופתאום הן לא היו. החליפו אותם-

קינוחים. כן. אי אפשר לסיים ארוחה בלי קינוח!

היו שם עוגות מכל הסוגים, מרשמלו, סלטי פירות, גלידות, ג'לי, קצפות, סוכריות, שוקולדים, עוגיות, צמר גפן מתוק... לסיכום, הכל. פשוט הכל. כבר הספקתי לשכוח מתפוח האדמה ההוא.

בשלב מסויים, רוח הרפאים של בית גריפינדור, אשר הציג את עצמו בתור סר ניקולס דה מימזי פורפינגטון, התעופף לכיוון השולחן שלנו. וריחף מעליי ומעל הארי.

"אז אתה ניק כמעט בלי ראש!" קראתי ובלעתי את העוגה שבפה שלי.

"אני מעדיף שיקראו לי בתור סר ניקולס ד-" הוא התחיל להגיד.

"פרד וג'ורג' סיפרו לי עליך," אמרתי. פרק וג'ורג' שמעו את השמות שלהם והסתובבו אלינו.

"היי ניק!"

"מ'נשמע, ניק," הם אמרו.

"רגע אחד- כמעט  בלי ראש? איך מישהו יכול להיות כמעט בלי ראש?" שאלה פתאום הרמיוני גריינג'ר.

"ככה." אמר ניק ותפס באוזן שלו.

במקום להישאר במקום, הראש שלו התנתק כמעט לגמרי מהצווארון שלו. הראש היה מחובר לצוואר רק בשני סנטימטרים של עור ובשר.

כמעט הקאתי ורציתי לירוק מהפה שלי את כל העוגה. זה היה פשוט מבחיל!

השיחה איתו נגמרה כשהוא החליט לעבור לתלמידים חדשים אחרים.

דמבלדור קם. בהתחלה הוא רצה שנשיר את המנון בית הספר.

לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל. הייתי אמור לדעת את המנון בית הספר? נחרדתי מאוד. אם כן, אז כולם פתאום ישירו ורק אני לא. כולם יחשבו שאני מטומטם.

אבל אז, כל החששות שלי התנדפו. דמבלדור שלף את שרביטו והניף בו. יצא ממנו דגל, ועל הדגל הייתה כתובה שורה.

"כל אחד מוזמן לבחור את המנגינה האהובה עליו." דמבלדור אמר.

בבת אחת כל בית הספר התחיל לשיר. המורים, התלמידים, אפילו ראיתי כמה רוחות רפאים ששרות.

אחרי שכולם סיימו, פרד וג'ורג' אחרונים, דמבלדור התחיל לשאת נאום. הוא סיפר על החוקים של הוגוורטס, על השטחים האסורים ועל מהלך השיעורים.

"השנה יש גם איסור נוסף. המסדרון הימני של הקומה השלישית הוא שטח אסור למי שלא רוצה למות מוות בייסורים קשים."

שמעתי את הצחוק של הארי ליידי. לא הבנתי בכלל למה הוא צוחק. מה מצחיק במוות בייסורים?

בכל אופן, הוא שיחרר אותנו בסוף הנאום הקצר שלו. הוא הציג את המורה החדש להתגוננות נגד כוחות האופל, פרופסור קווירל שמו. הוא איש שנראה שמפחד מכל דבר ויש לו טורבן גדול וסגול על הראש. אני תוהה איך לא כבד לו וכואב לו.

פרסי ועוד מדריכה מגריפינדור קראו לכל התלמידים החדשים לבוא אחריהם. הלכנו אחריהם אל חדר המועדון. בדרך, פיבס, המפחידן של בית הספר הפריע לנו וניסה להציק לנו. בשלב מסויים, פרסי נעמד מול תמונה של אישה שמנה. היא חייכה אליו ואלינו.

"שלום!" היא אמרה בנחמדות. פרסי הסתובב אלינו.

"תקשיבו לי טוב עכשיו, כולם, זאת הכניסה לחדר המועדון שלנו. האישה השמ- אני מתכוון, האישה המרשימה הזאת בתמונה פה מולנו היא שומרת הפתח.

"מה הסיסמא?" שאלה האישה השמנה את פרסי.

"רואים?" הוא פנה אלינו שוב. כל פעם שתעברו פה לידה היא תבקש מכם את סיסמת הכניסה. הסיסמא עכשיו היא קאפוט דרקוניס," את המשפט האחרון הוא הפנה אל האישה השמנה.

"נכון מאוד!" היא אמרה בחיוך.

"תזכרו את הסיסמה! לא תוכלו להיכנס בלעדיה!" האישה הסתובבה על הציר שלה ומאחוריה נחשף חור עגול ודי גדול. פרסי טיפס פנימה, זחל בפנים ואז לא ראינו אותו.

תלמיד אחר תלמיד נכנס דרך החור. עכשיו היה תורי. הארי היה אחריי. טיפסתי פנימה ואיך שנכנסתי אל החור הרגשתי שהוא גדל ואז הצלחתי ללכת בתוכו ולא לזחול. אחר כך יצאתי ממנו, והוא התכווץ שוב. [המצאה שלי, זה לא באמת ככה בספר המקורי, או אולי כן ולא הזכירו]

פרסי אמר לנו איפה מגורי הבנים והבנות ואז שיחרר אותנו.

עליתי אל החדר של תלמידי השנה הראשונה. בפנים כבר חיכו לנו דין תומאס, שיימוס פיניגן ונוויל לונגמשהו.

אמרנו שוב שלום, וכל אחד פנה לסדר את ארגז המזוודה שלו לתוך הארון ולתלות תמונות אהובות או קצת פוסטרים.

אחרי שכולנו סיימנו לסדר, הלכנו להתקלח במקלחות המשותפות לתלמידי השנה הראשונה (רק בנים!) ואחרי זה כל אחד פנה למיטת האפיריון שלו.

אמרתי לילה טוב להארי ולכולם ונרדמתי בדיוק ברגע שבו ראשי נגע בכרית.

הפרק הקודם		הפרק הבא